לקרוא את פסואה בבאר-שבע

מאת:יעל חמו-רגב
שתפו

"את כבר בת עשרים ושש ואת מתנהגת כאילו את בת עשרים. הגיע הזמן לחשוב קדימה, לא תמיד נהיה כאן כדי לתת לך תמיכה כלכלית." אבא שלי אמר בקול החלטי, שנשמע לא ברור מעבר לחדר השני. בדרך כלל כשיש שיחות מביכות או שיחות נזיפה, כאלו שדורשות החלפת מבטים, אבא שלי נוהג לדבר בטלפון, ואם אני מולו, סביר להניח שהוא יעבור לחדר השני. כמו באותו היום שספרתי להוריי שאני יוצאת עם בחורה. למרות שלא הייתי בטוחה, לא יכולתי להסתיר. אימא שלי ישבה ודיברה איתי, ואילו אבא שלי העדיף להשמיע אמרות שאיבדו משמעות עד שהגיעו אליי במעלה המדרגות לחדרי. ובכל פעם שהנושא עלה, לפתע הוא היה צריך ללכת לשירותים, או להוציא את הדואר, כל תירוץ אפשרי ורק שמבטינו לא יפגשו.

באותו יום הגעתי לבית הורי כדי לבקש תמיכה, ידעתי שזה לא ילך חלק, אבל כיוון שלא היה לי מה להפסיד, החלטתי לנסות בכל זאת. שלפתי מיד לאחר המתקפה של אבא שלי, את המשפט המתגונן ומעורר הרחמים שלי. "אני מנסה, אני באמת מנסה אבא, אבל זה לא פשוט! אתה חושב שנעים לי להיות במצב הזה? אני לא מסוגלת להירדם מרוב ייאוש" אמרתי בקול רועד, כאילו עוד שנייה אתפרץ בבכי. "אז מה יש לי להגיד לך? את כנראה לא מנסה מספיק! אני הצלחתי להשיג יותר, בתקופות שהיה לי הרבה פחות ממה שיש לך." הוא הצהיר. "כל מה שאני מבקשת זה עוד חודש-חודשיים של עזרה לכל היותר! עד שאסיים את הלימודים ואוכל למצוא עבודה נורמאלית, שלא דורשת ממני להזניח את הלימודים". ידעתי שההשכלה שלי חשובה יותר מהכל להורים שלי, אז ניסתי בצורה מניפולטיבית להעמיד אותו בלית ברירה. "אימא שלך ואני הצלחנו לעשות שניים ושלושה תארים עם ילדים קטנים ועוד בחו"ל, אז כנראה שאת לא מנסה מספיק!" הוא אמר וראשו הציץ מחדר העבודה. ברגע שהוא התקדם מעבר לדלת, הבנתי שהעניין אבוד. אם הוא פוגש אותי פנים מול פנים זה חסר סיכוי, הוא החליט. אין תמיכה כלכלית.
למען האמת, התמיכה הכלכלית נועדה לתמוך בארון הבגדים שלי יותר מאשר בי. הנחתי שאם יהיו לי בגדים יפים יותר ללבוש, בוודאי ארגיש טוב יותר. באותם ימים, כל הצרות הגיעו יחד. קיבלתי מכתב תביעה מבעל הדירה הקודם שלי, איבדתי את העבודה שלי, נשלל לי הרישיון, וכאילו שלא די בכך, גם העליתי חמישה קילוגרמים לקראת הקיץ שבפתח. כל מה שרציתי זה לגייס כוחות לקראת השינוי שקיוויתי שיגיע בקרוב. ורגע לפני שנשברתי לרסיסים, חבר טוב שלי הגיע עם הצעה מפתה.
"תשמעי, יש איזה כנס שאני צריך להיות בו באיסטנבול. לא יודע כמה זה אקזוטי, אבל תוכלי להצטרף אליי לארבעה ימים, כמובן שאת לא צריכה לשלם כלום." הוא אמר בחיוך שלרגע השכיח ממני את כל הצרות. "באמת?" עניתי, "בטח שאני מצטרפת! אבל מה כבר יש לי לעשות ארבעה ימים באיסטנבול אם אתה תהיה בכנס?" שאלתי בזמן שבראש כבר עלו לי ריחות של ספא וחנויות בגדים יוקרתיות. "אני סומך עלייך, לא יזיק לך קצת חופש." הוא השיב ואני מיד נעניתי להצעה. ארזתי כל מה שצריך: בגד ים, נעליים נוחות למסעות השופינג, ספר טוב להעביר את הזמן, ואת מעט הכסף שנותר במסגרת האשראי שלי. כבר יכולתי להרגיש את החופש. מה עוד אפשר לבקש? מלון הכל כלול, שממקום מטרים ספורים מהחוף, חמאם טורקי ושפע טיפולי ספא, חנויות מעצבים, וכל זה מבלי שהחבר שלי יקטר על כמה שאני שטחית.
אלא שבפועל הכל קרה אחרת. ביום הראשון הגענו למלון, מלווים במזוודה מצומצמת שתכננתי למלא בקניות במהלך החופשה. הריח של הסדינים הלבנים שממכובסים בעמילן, הגיע עד ללובי וקיבל את פניי בברכה. שלוש דיילות נחמדות המתינו בכניסה בחיוך, תוך שהן מחלקות רחת לוקום מתקתק לכלל אורחי המלון. ורגע לפני שהתמסרתי לאווירת החופש הבחנתי בקבוצת ישראלים שנראו מודאגים בזמן ששוחחו בפלאפון. הצלחתי לשמוע משפטים מדאיגים כמו "אז מה נעשה? שנדבר עם המשטרה?" או, "עדיף שנחזיר את כולם לארץ וזהו!". מול דלפק הקבלה היו שני בחורים רציניים שחילקו תגי שם לכל המשתתפים בכנס. חבר שלי ניגש אליהם בחיוך שירד במהרה, תודות לבחור הרציני שהרס את המסיבה. "המצב לא טוב, אני לא בטוח בכלל שיהיה כנס" הוא אמר. "מה זאת אומרת, מה קרה?" התפרצתי בסקרנות. "מסתבר שהרחובות לא רגועים, היה עכשיו ניסיון התנקשות באוטובוס של מטיילים ישראלים, משרד החוץ הוציא הודעה שלא להגיע לטורקיה". ידעתי שיש מתיחות מסוימת, אבל לא עלה בדעתי שהמצב כזה חמור. "אז מה עכשיו? מחזירים אותנו?" חבר שלי שאל ובבת אחת הוציא ממני את כל האוויר. "לא יודעים, מחכים" אמר הבחור הרציני. ובאמת חיכינו, קרוב לשלוש שעות. הבחור הרציני קרא לכל המשתתפים להתכנס יחד. "כמו שהבנתם המצב לא פשוט, אבל אנחנו נערוך את הכנס בכל זאת. ילוו אותנו מטעם המשטרה המקומית וחלק מכוחות הביטחון שלנו. אני מבקש מכם, לשמור על ביטחונכם ולא לצאת מהמלון ללא לווי משטרתי שלא במסגרת הכנס." הבחור הרציני המשיך בתדריך הבטיחות, בזמן שעיניי קיבלו ברק של דמעות שתכף מתפרצות.
אחרי אלפי סליחות של חבר שלי, שהצטער מאוד על כך שגורלי לאותו סוף שבוע נחרץ ועתה עליי להישאר לבד בחדר במשך ארבעה ימים, החלטתי להשלים עם המצב. הלו"ז של הכנס, כלל יציאה בשמונה בבוקר והגעה חזרה למלון בשבע בערב. את היום הראשון חשבתי להעביר בחמאם הטורקי. אך לאחר שעתיים של ריחות זיעה לא נעימים, לצד צעקות של הלקאות, שאמורות להיות סוג של עיסוי מפנק, הבנתי שזה לא בשבילי. ועם כמה שהיה נעים לי להתכרבל בין הסדינים הלבנים המעומלנים, ידעתי שמהר מאוד אשתעמם ואאבד שפיות. אז החלטתי להזמין שירות חדרים וליהנות מהספר הטוב שהבאתי.
האמת היא שלא היה לי מושג אם הספר טוב, אבל ידעתי שאני מוכרחה לקרוא אותו. הרגשתי שאני חייבת להבין על מה כולם מדברים, כשהם מזכירים את שיריו של פרננדו פסואה. על הכריכה הזהובה הופיעה כותרת הספר "כל חלומות העולם", לצד איור שושנות המים של מונה. החדרנית הגיעה עם כוס יין לבן ו"לקט ירקות העונה לצד מתבלים". אחרי כמה לגימות מהיין וטעימות של ירקות מתוקים מפוצצים בהורמונים, החופשה נראתה לא רע למרות הכל. פתחתי את העמוד הראשון והחלטתי לדלג על ההקדמה הארוכה מאת ז'וזה בלאנקו, שזכתה לשם "פרננדו פסואה, גלקסיה של משוררים". עברתי לשיר הראשון- "אוטופסיכוגרפיה", שנדרשו לי מספר פעמים כדי לקרוא אותו. בפעם הראשונה קראתי במעין סריקה. בפעם השנייה התעכבתי מעט, ובפעם השלישית כבר הייתי בטוחה שזה היין שמשבש את יכולות הקריאה וההבנה שלי. נערתי את הראש וניסיתי להתרכז שוב.

המשורר הוא מכזב
שכה בכזביו מפליא
שהוא ממציא את הכאב
גם כשהוא חש בו בעליל.

והקוראים את שכתב
חשים יפה בכאב קרוא,
אך לא בשני כאביו
אלא בשניים שלא קרו.

הדמיון טוחן את הכזבים
כשאת הגלגל מסובב
קרון-צעצוע מחוטים עבים
אשר קוראים לו לב.

באמת קצת פסיכי, חשבתי לעצמי. על מה הוא מדבר? הייתי מוכנה להניח את הספר ולעבור לטלוויזיה. ואז חשבתי שאם כולם מדברים עליו, בטוח יש משהו, זה בטח לא סתם פלצנות. מה גם שמהתקופה בה גרתי בפורטוגל, זכרתי שכל רחוב שני היה על שמו. כנראה שיש בו משהו בכל זאת, שכנעתי את עצמי ועברתי לשירים הבאים. בעמודים הבאים נכתב: "משיריו של אלווארו דה קמפוס". רגע, לא הבנתי, מלמלתי לעצמי, זה אוסף שירים? אבל כתוב במפורש על הכריכה פרננדו פסואה. המשכתי לדפדף וגיליתי עוד שמות: ריקרדו ריש, אלברטו קאירו וברנרדו סווארס. הרגשתי מבולבלת לחלוטין. גב הספר לא סיפר יותר מדי, פרט לדבר אחד והחשוב ביותר. כל אותם משוררים הם למעשה משורר אחד. הרגשתי כאילו גילו לי את הסוף של הסרט. כמו לראות את מועדון קרב ולדעת מראש שבראד פיט ואדוארד נורטון הם למעשה אותו אדם.
אבל הסרט לא נהרס. להפך, זה רק סקרן אותי יותר. פתאום עלו בי מיליון שאלות: למה הוא עשה את זה? האם אנשים ידעו שזה אותו אדם? ואיך הוא המציא אותם בכלל? הבנתי שכדי להבין את פסואה, אהיה חייבת לקרוא את ההקדמה ואת הביוגרפיה שלו. ההקדמה שהיללה את שמו לא סיפקה יותר מדי מידע, וגם לא העמוד בוויקיפדיה. כולם סיפרו את מה שכבר ידעתי. פרננדו פסואה הוא אחד המשוררים הלאומיים של פורטוגל, שחיבר מאות שירים וקטעי פרוזה שפרסם ביותר משבעים שמות עת שונים. באותו יום העברתי את הזמן בלחפש תשובות. אחרי הכל, איך אפשר לקרוא את השירים של פסואה מבלי לדעת מי הוא היה? או למה הוא התכוון? מה השפיע עליו? או איך הוא בכלל נראה?
פסואה כתב שהוא מפתח את עצמו כמערכת חוטים מסובכים, בה הוא נזהר שלא להרפות את האגודל, ובכך לפרום את כל המערכת. אך במשפט לאחר מכן הוא סותר את עצמו וכותב "ואז אני מרפה את האגודל ובונה צורה אחרת ממערכת החוטים. וחוזר חלילה". וגם אני חזרתי חלילה, אל תחילת הספר. שוב.

"כאשר באתי לראשונה לליסבון"
הוא לא פגש בה מעולם, אבל הוא ברא אותה מתוך צליל ששמע, ומתוך אותם סולמות בנה את טרקלין המשפחה בדירה שלמעלה, ואת הילדה הקטנה שנענית לבקשת הוריה ולומדת פסנתר בניגוד לרצונה ובזמן נגינתה צלילים עולים ומסתירים את הוויכוחים הקולניים של שני אנשים, זוג צעיר, שמצאו עצמם עם ילדה, על אף שלא רכשו חיבה אחד לשנייה. אני קוראת ומחברת את חלקי הפאזל הפזורים מול עיני. פרננדו פסואה, כותב בעשרות רבות של הטרונימים. את הסיפור "נגנית הפסנתר הקטנה" שלא תורגם מעולם, הוא כותב מתוך צליל ששמע, וכשמהדירה שמעליו מגיע "צליל של פסנתר, של סולמות המנוגנים בשיעורי נגינה חדגוניים של ילדה קטנה" מופיעה אצלו הפסנתרנית הקטנה הזאת, שלא ראה מעולם. ומבין דפי הזיכרונות של פסואה עולות תשובות כאילו הוא יושב לצדי בראיון אישי.
בינואר 1935, מבקר ומשורר צעיר בשם אודלפו קאסאיס מונטיירו, פנה לפסואה במכתב עמוס שאלות ישירות בנוגע למקור ההטרונימים שלו. פסואה הסביר בפעם הראשונה והאחרונה.

מאז ילדותי התקיימה בי הנטייה ליצור סביבי עולם בדוי ולהקיף את עצמי בידידים ובמכרים שלא היו קיימים בעליל […] הדמויות לא היו פרי בריאתי, אלא פרי בריאת העולם. שכן הכל ישנו והכל קיים, מתוך מחשבה קיימת, הצטייר אדם שאני קיימתי ומתוך צליל שהיה קיים יצרתי סיפור שכל עוד הוא כתוב הוא גם מתחולל ומתקיים, גם אם הוא פרי העט שלי.

הנה כך, מתוך צליל דבריו של פסואה החלטתי להמציא מחדש את סיפורו ולברוא מחדש הכל. מוזיקת הפאדו הפורטוגזית של ארמנדו אוגוסטו פרירה, זמר בן תקופתו של פסואה מילא את החדר, ואני הפלגתי לליסבון וזיכרונות מהתקופה בה חייתי בפורטוגל עלו בי.
לפורטוגל הגעתי בלי ידע והכנות מוקדמות. לא הכרתי שם איש, ושליטתי בשפה הסתכמה במשפטים ששיננתי ממדריך השפה לתייר. הייתי בטוחה שפורטוגל תהיה דומה לברזיל, למקסיקו, או לכל מדינה לטינית אחרת, אבל כבר בנחיתה הבנתי שטעיתי. כבר בשדה התעופה הורגש איזה סדר אירופאי. ולמרות שהשפה המתנגנת הזכירה אווירה של חופש וחופים אקזוטיים, הקור שחיכה לי עם יציאתי משדה התעופה הזכיר לי שאני נמצאת באירופה. עד היום לא מובן לי מדוע בחרתי דווקא בפורטוגל. בזמן שכל החברים שלי טסו להודו, או לדרום אמריקה, אני החלטתי להיות מקורית, להיות שונה. יתכן שרק רציתי להיות מרוחקת, במקום שלא אפגוש בו אף אדם מוכר, מקום שאוכל להיות בו כל מה שמתחשק לי, מקום שבו אוכל להמציא את עצמי מחדש. כנראה שזה מה שהיה משותף לפסואה ולי, הרצון לדמיין ולברוא, מבלי שיפריעו בדרך.
הגעתי לתחנת הרכבת של ליסבון עם מזוודה ענקית ותיק גב גדול שהסתיר את קומתי הנמוכה. חיפשתי את הרכבת לקאסקאייס, עיירת החוף של פורטוגל. בקאסקאייס היה חדר קטן שחיכה לי. פרט לזה לא הכנתי שום תכנית מראש. לא הייתה לי עבודה או אנשים שהכרתי, רק חדר קטן שמצאתי באינטרנט. תחנת הרכבת של ליסבון הייתה ענקית. רוב התחנה נשמרה כפי שנבנתה לראשונה בשנת 1865. בזמן שנדהמתי מהאדריכלות של התחנה, פספסתי את הרכבת. לא הבנתי מהדיבור הצפוף של הכרוז יותר מידי חוץ מ"הרכבת לקאסקאייס יוצאת". כל מה שרציתי זה להגיע הביתה. ניערתי את הראש, וניהלתי בשקט דיאלוג קצר עם עצמי. "אין בית!" אמרתי לעצמי, "רצית חופש ועצמאות, אל תשכחי. זה המחיר. בסוף הכל ייזכר כחוויה".
מצאתי את עצמי במלונית שהריחה כמו קופסת שימורים של טונה, ישנה על המזח של ליסבון. על קירות החדר היו טפטים ירוקים, שלא היה ברור אם זה צבעם המקורי, או צבעו של העובש. רציתי להתקשר להורים ולהודיע שהגעתי והכל בסדר, אבל אפילו טלפון לא היה. יצאתי לרחוב לחפש טלפון ציבורי. אך ככל שהתקדמתי ברחוב ההולנדי, כך התרחקתי מהציוויליזציה. הרגשה נוראה של בדידות. ופסואה מתפרץ מבין הדפים "לאהוב משמעו פשוט להתעייף מלהיות לבד. על כן זוהי בעת ובעונה אחת גם פחדנות וגם בגידה בעצמנו. חובה עליונה עלינו שלא לאהוב". הוא צודק. באותה תקופה העדפתי לאהוב אנשים אחרים. לא אהבתי את המראה שלי ולא את הבחירות שעשיתי באותן שנים. כשסיימתי את השירות הצבאי הרגשתי מבולבלת מכל הזהויות שיצרתי לעצמי באותה תקופה. בין הקצינה הרצינית, לצעירה המרדנית. בין המודל הציוני לאנטי תזה הגלותית. בין הסטרייטית הבליינית ללסבית המחתרתית. פורטוגל הייתה אמורה להיות הגורם המתווך ביני לבין עצמי. השדכנית שתגרום לי להתאהב בעצמי מחדש.

"אל לו לאדם לראות את פני עצמו"
אני שונאת להביט במראה. היא משקפת את תמונת ההווה כפי שהוא. בלי פוטושופ, בלי אפקטים זוהרים, בלי צבעי וינטג' של אינסטגרם. אבל גרוע מכל, זה הפשטות שבה היא מראה גם את העבר. ובכל פעם שמנסים לחמוק ממנו, מבט אחד במראה מחזיר אותנו למציאות. כשנסעתי לפורטוגל, הייתה בי כוונה ברורה לשכוח. ולשכוח פירושו למחוק הכל. כדי להיות הדמות החדשה שפיתחתי לעצמי, הייתי חייבת למחוק כל סממן שיסגיר אותי. זה התחיל ברכבת לקאסקאייס.
"את לא פורטוגזית, נכון?" שאל אותי הבחור האנגלי המבוגר שישב מולי. בחנתי את עצמי במבט סריקה מכף רגל ועד ראש, כדי להבין מה הסגיר אותי. "למה אתה אומר את זה?" שאלתי בחשדנות. "כי את מתרגשת, נלהבת מהנוף, עם תיק תרמילאים. זה די ברור שאת תיירת" הוא ענה תוך כדי שלעס קיסם שיניים שלא נותר ממנו דבר.
"ואולי אני מהצפון. אולי אני נלהבת מהנוף כי זאת פעם ראשונה שיצאתי מפורטו. אולי אני נוסעת לבקר את סבתא שלי שלא ראיתי מזה שנים. חשבת על זה?"
" אולי. אבל זה לא המצב. לא שבחנתי אותך, אבל ראיתי איך התנפלת על הפסטל דו נטה שהגברת מכרה לך. אף פורטוגזי אמיתי לא היה מתלהב מהמאכל הלאומי שלו. או שאולי בצפון לא אוכלים את זה. או אולי איבדת את חוש הטעם ורק בחודשים האחרונים הוא חזר אלייך, ועכשיו את נרגשת לטעום סוף סוף את הפסטל המדובר." הוא ענה בצחוק מתגלגל. באמת, איזה ישראלי היה מתנפל על פלאפל בהתרגשות בתחנה המרכזית? נפלתי, לא הייתה לי ברירה אלא לשתף פעולה. צחקתי יחד אתו והוא נעמד ללחוץ לי את היד. "תרשי לי" הוא שאל והושיט את ידו. "נייל, נעים מאוד", אמר והרכין את ראשו בצורה משונה. מוזרים האנגלים האלו, קודם כל מתפרצים עם שאלות חטטניות, ואז שומרים על קודים של נימוס מהמאה הקודמת. "ואת?" הוא שאל בחיוך. "אני?" שאלתי את עצמי ואותו בו זמנית. "כן, את, שמך?" "ג'ואל" עניתי בנחישות, כאילו זה היה השם שנתנו לי הורי. "איזה שם יפה. מה מקור השם?" האמת שמקור השם היה פקידת ההגירה שקיבלה את פניי בשדה התעופה, ולא הצליחה לבטא את השם שלי כראוי, אבל למי בכלל אכפת מהאמת? הרי רציתי להמציא את עצמי מחדש, והשיחה עם האדון האנגלי הייתה בדיוק החזרה הגנרלית שהייתי זקוקה לה.
"האמת שההורים שלי ממש אהבו את בילי ג'ואל. וכשהם גילו שיש להם בת, הם החליטו על השם ג'ואל, בילי נשמע להם גברי מדי" הופתעתי מכישרון המשחק הטבעי שלי ומיכולת ההמצאה בין רגע. המצאתי בשנייה הורים חדשים, לא דומים לשלי, לא שומעים יהורם גאון ומאיר אריאל, אלא מעריצים מושבעים של בילי ג'ואל. השיחה בינינו התגלגלה לאורך כל הנסיעה. וככל שהוא שאל יותר שאלות חטטניות, כך היה ברור לי מי זאת האני החדשה- ג'ואל, שהגיעה לפורטוגל כדי ללמוד גלישה ושפה חדשה. שמחפשת חוויות לכתוב עליהן, שמתכוונת להתנדב במרכז להצלת חיות המים באלגרב, שלא מפחדת להיות לבד ואפילו אוהבת את זה.
ירדתי מהרכבת בהרגשה של לידה מחדש. וככל שנפגשתי ודיברתי עם יותר אנשים, כך סיגלתי לעצמי אופי חדש. פתאום הכל היה שונה, אפילו תנועות הגוף שלי היו חופשיות יותר, בהתאם לג'ואל שלא דופקת חשבון לאף אחד. הגעתי לדירה החדשה שלי, אחרי נסיעה מהנה במונית שכללה שיחה רוויות עובדות מומצאות עם הנהג, שטען שאני "דמות צבעונית במיוחד". פרקתי את המזוודה ויצאתי אל המרפסת שהשקיפה לנוף העיר הישנה והים. כשהבטן שלי התחילה להשמיע קולות של רעב, החלטתי לצאת לרחוב לאכול משהו. התארגנתי בזריזות ורגע לפני היציאה מהבית עשיתי טעות נוראית. הבטתי במראה. רגע אחד ראיתי את ג'ואל עם שמלה קצרצרה, שחושפת את כל שבעת הקעקועים הגדולים שעל גופי, ורגע לאחר מכן ראיתי את נקודת החן שמתחת לשפתיים שלי. נקודת חן זהה לזאת שיש לאמי. ופתאום הציף בי הכל. העבר שלי השתקף מולי, ויכולתי לשמוע את השתיקה המאוכזבת של אבי, שבטח מתבייש בשקרים שהמצאתי תוך ניסיון למחוק כל קשר לשורשים שלי.
איזו המצאה מחורבנת היא המראה. למה צריך לאמת ולקבל אישור ממנה, כשבפועל אנחנו רוצים לשקר, למה צריכים להביט במראה בכלל, "אל לו לאדם לראות את פני עצמו. זה הדבר הנורא מכל!" אמר פסואה. הוא הרי חי בלי מראה אחת בבית. חבל שלא הקשבתי לו קודם. מה שפעם נשמע לי טירוף, איך אדם יכול לחיות מבלי לדעת איך הוא נראה בכלל, נשמע לי פתאום אפשרי ואפילו רצוי. "הטבע העניק לאדם את המתת המאפשרת לו שלא לראות את פניו. רק במי הנהרות והאגמים מותר לו לקבע את פני עצמו. והתנוחה שעליו להיזקק לה לשם כך הייתה סמלית. היה עליו להתכופף, להשפיל עצמו כדי לבצע את המעשה השפל של ראיית עצמו". צודק. כנראה שאם לפסואה היו מראות בבית, ההטרונימים שלו לא היו נולדים. המראה הייתה מחזירה מראות עבר. בכל פעם שהיה מביט בה, היה רואה את אמא שלו שעזבה לארץ אחרת וכמעט שכחה שיש לה בן בליסבון. הוא היה רואה את חליפת הפקיד שלבש בכל יום לעבודה המשעממת שלו. הוא היה רואה את השקיות השחורות מתחת לעיניו, שהסגירו את מחלתו שלא נתנה לו לישון. המראה הייתה מספרת לו שהוא לבד, שאין אף אחד מסביבו, והרי זה לא נכון. לפסואה היו לפחות שבעים אנשים שונים שגרו אתו בדירה הקטנה ברואה דוס דוראדס, שאכלו אתו בבוקר ונשכבו לישון לצדו לעת לילה.

"הדרך לחלום היטב"
אחרי שבועיים של חיפושים, מצאתי דרך חדשה. התחלתי לעבוד כמדריכת גלישה לתיירים, במרכז הגלישה, שהיה מרחק הליכה מהדירה הקטנה שלי ברואה דו מונציפו. בכל בוקר קמתי עוד לפני שהשמש הספיקה להתעורר, מצוידת בגלשן וחליפת גלישה, וירדתי במדרגות הישנות של העיר העתיקה אל החוף. הים של אלבופירה הציע לי את מערכת היחסים שחיפשתי באותה תקופה. מערכת יחסים לא צפויה ומאתגרת. בבוקר הים היה סוער, כאילו הוציא מתוכו את כל חלומות הלילה האפלים. ולקראת ערב, אחרי שהתעייפנו מלרקוד, הגלים נרגעו והים היה נפרש לפני ומציע לי את כל חלומות העולם. לא שיעמם לי באותה תקופה, אבל הייתי לבד. שאר מדריכי הגלישה תמיד מיהרו לסיים את העבודה וללכת הביתה. אצלי זה היה שונה, לא התייחסתי לזה כאל עבודה, נהניתי מכל רגע בחוף ומלבד זאת לא היה לי צורך לחזור אף פעם לדירה השקטה שלי, שם אף אחד לא חיכה לי. התיירים שבאו ללמוד גלישה, הגיעו לשניים או שלושה מפגשים ואז נעלמו, מה שלא אפשר לי ליצור חברויות חדשות אף פעם. עד אותו יום שבו הכל השתנה.
שמעתי את המנהל הקשוח שלי צועק "ג'ואל". הכרתי את הטון הזה, טון מזויף של נחמדות, מפי האיש הכי פחות נחמד ברצועת החוף של אלבופירה. טון שהיה משתמש בו רק כשהגיעו גולשים חדשים שהוא היה מעוניין להצמיד לי. הוא הציג בפני בחורה חדשה ואמר "תכירי, זאת התלמידה החדשה שלך, ישראלית". רציתי מאוד להתרגש מהמפגש הראשון עם ישראלית, אחרי כמה חודשים בפורטוגל. אבל כיוון שאף אחד במרכז הגלישה לא ידע מי אני או מאיפה, לא יכולתי להתלהב ולהסתכן בחשיפת הזהות האמתית שלי.
בדקות הראשונות של המפגש הרגשתי מובכת, ואחרי שעה של מבטא פורטוגזי-אנגלי לא מוצלח, חשפתי את עצמי. התחברנו מהר מאוד, היא סיפרה שיש לה חנות בפורטוגל ושהיא כאן כדי להישאר. עברנו לגור יחד, ואחרי חודש הרגשתי מאוהבת. בה, בחלום, באווירה, והייתי מוכנה להתמסר להרגשה הזאת. הפכנו לבנות זוג ונהנינו אחת מהשנייה. היא הייתה יוצאת בבוקר לחנות, ואני למרכז הגלישה. פתאום היה לי חשק לחזור לדירה, לבלות אתה שעות של שיחות במרפסת לצד סנגריה צוננת. ובלי לשים לב חלפה חצי שנה.
בוקר אחד קמתי מזיעה ומבוהלת מחלום. "הכל בסדר ילדונת?" היא שאלה אותי מודאגת וניגבה את הזיעה מפני. "אל תקראי לי ילדונת! אני נראית לך ילדה קטנה?" עניתי בתוקפנות. "הי! מה קורה לך? זאת אני, הכל בסדר, זה בטח החלום, לכי תתקלחי, תירגעי קצת", היא אמרה והמשיכה ללטף אותי. לא יכולתי להביט בה, עלה בי רגש שלא הכרתי ומיהרתי לקום מהמיטה אל המקלחת. עצמתי את העיניים מתחת לזרם המים וניסיתי למחוק את כל אותם מראות מהחלום. שמעתי את מכונת הקפה פועלת ברקע ואותה שואלת "להכין לך קפה?" העמדתי פנים כאילו לא שמעתי ושתקתי. בכל פעם שניסיתי לעצום את העיניים ראיתי את החלום, ובכל פעם שפקחתי את עיניי, ראיתי את המציאות. מציאות שבגלל החלום הגעילה אותי.
יצאתי מהמקלחת, התחמקתי בזריזות לעבודה והשתדלתי לא ליצור קשר עין. כשיצאתי מהדירה בלי לומר דבר, ידעתי שפגעתי בה, למרות שהיא לא הייתה אשמה בכלום. זה לא היה קשור בה, זה היה קשור בי ובחלום שהתערב במציאות שלי. הלוואי שהייתי חולמת על משהו אחר, חשבתי לעצמי, על משהו שבלתי סביר שיקרה. "צר לי על אלה שחולמים את הסביר, את החוקי והקרוב. את החלום המציאותי, המבטיח לנו את האפשרי, שמתערב בחיים עצמם ומשרה עליהם את הפתרון שלו" אמר פסואה, מבלי שידע את החלום שלי באותו הלילה. ניסיתי להזכיר לעצמי במשך כל היום שזה היה רק חלום, אבל לא הצלחתי להתנתק מאותה תחושה שהייתה לי בחלום. זה אמנם לא קרה באמת, אבל זה היה כל כך מציאותי שלא הצלחתי להשתחרר מזה. חלמתי שאני עם מישהו אחר, היא עדיין גרה איתי, אבל אני מאוהבת באותו אדם שמעולם לא פגשתי, מלאת תשוקה לפנים זרות, משקרת ובוגדת מבלי לחוש אשמה, רק ריגוש ממכר. זאת הבעיה עם חלומות אפשריים כי "מי שחולם את האפשרי, יש לו אפשרות ממשית לאכזבה אמיתית. העובדה שחדלתי בבוקר להיות קיסר רומאי לא יכולה להכביד עליי ביותר, אך העובדה ששכחתי לשלם לתופרת, עלולה להכאיב לי ביותר". רציתי לשכוח, למחוק הכל, להתחיל מחדש. אבל החלום הזה היה כמו מראה פנימית, לתוך עצמי. הקשבתי לפסואה שאמר "להרוג את החלום, משמעו להרוג את עצמנו" והחלטתי להתמודד עם המשמעויות הנסתרות של החלום. בערב חזרתי הביתה והיא חיכתה במרפסת עם סנגריה קרה וארוחת ערב כמו תמיד. "אנחנו צריכות להיפרד" אמרתי בטון קר וחד משמעי. בלי "זו לא את זאת אני" וקישוטים מיותרים, פשוט הנחתי את הפצצה על השולחן. ראיתי את העיניים שלה מתמלאות בדמעות ואת הסנטר שמתחיל לרעוד. "אני לא באמת מאוהבת בך, זאת אומרת אני אוהבת אותך… אבל אני סתם אוהבת את עצמי, את מה שאת גורמת לי להרגיש עם עצמי, ואת באמת אוהבת אותי, כמו שאת אוהבת את עצמך. אני לא יכולה לעשות לך את זה, אני חייבת לך את האמת, קשה ככל שתהיה". הרגשתי את פסואה יוצא מגרוני. אני בחיים לא הייתי אומרת דבר כזה אנוכי, ופתאום זה נראה לי היגיון בריא. "לעולם איננו אוהבים איש. אנו אוהבים אך ורק את הרעיון שאנו יוצרים לעצמנו ביחס למישהו. מה שאנו אוהבים אינו אלא מושג שלנו, ובסופו של דבר את עצמנו אנו אוהבים".
ארוחת הערב נשארה על השולחן, כפי שהייתה כשהגעתי, עד הבוקר שלמחרת. כשהתעוררתי ציפיתי להרגיש ריקנות מסוימת. ואכן הרגשתי את הארון הריק, את ארון הספרים שהצטמצם, את המדפים במקלחת שעליהם היה מונח עתה רק סוג אחד של שמפו, אבל לא ריקנות אמיתית, לא בדידות מפחידה. לא אהבתי את מה שעשיתי, ולא את מה שפסואה עשה לי. את הרעיונות המטורפים שהצליח להשתיל אצלי במוח, את דרך המחשבה המבלבלת שלו. כמה ימים אחרי הפרידה, מצאתי את עצמי בליבו של ויכוח קולני בבית הקפה שליד הים. ראיתי את פניו של הבריסטה שהתווכח עם הבחור שעמד לפניי. לא ראיתי את פניו של הבחור, רק את גבו, את עמידתו היציבה, את שיערו הארוך שהיה אסוף מתוח ואת ידיו הגדולות שהיו מלוכלכות בשאריות של צבע. "Certains stupide! Pit" הבחור שלפניי צעק לבריסטה, ולמרות שלא דיברתי צרפתית שוטפת, זכרתי את המילים האלו מסבתא שלי והבנתי שמדובר בקללות. הבריסטה אמר בפורטוגזית "אני לא מבין מה הוא רוצה" ואני כהרגלי הייתי חייבת להתערב. הבריסטה, שלא ידע שפה אחרת מלבד פורטוגזית, לא הבין מה הבחור מבקש ולמה הוא מתעצבן על התשלום. אז תרגמתי וישבתי את הסכסוך בין השניים. הבחור הצרפתי הודה לי והתעקש להזמין אותי לקפה. הוא היה צייר צרפתי שהגיע לחפש השראה בפורטוגל. ואני הייתי נאיבית שחשבה שזה החלום שלי שעומד להתגשם. אכלנו יחד ארוחת ערב, יצאנו ביחד לדוג ואחרי שבועיים הוא כבר הזמין אותי להצטרף אליו להמשך המסע. זה הרגיש ללא ספק כמו התחלה של ספר טוב, ומכיוון שהסיפור שלי התחיל לשעמם אותי, הייתי מוכנה לרומן חדש.
התכנון שלו היה להישאר עוד שלושה שבועות בפורטוגל ומשם להמשיך לספרד. טיילנו ביחד, אכלנו יחד ושתינו הרבה יין ביחד. כל אותן תחושות מהחלום הפכו לממשיות. כאילו זה היה הוא שהשתחל בשעות הלילה אל תוך התת מודע שלי. בוקר אחד קמתי לתוך צעקות בצרפתית. "מה קרה? הכל בסדר?" שאלתי אותו. והוא ענה "זאת אשתי, היא רוצה לשלוח אליי את הילדים. איך אני יכול לעבוד ככה? מאיפה יהיה לי כסף להחזיק אותם כאן?".
"ילדים?" שאלתי בתמימות. "כן, יש לי שלושה ילדים" הוא ענה. עד אותו רגע לא עלה בדעתי לשאול שאלות על העבר, רציתי לחיות את ההווה ובו זמנית להתחמק מתשובות על העבר שלי. "אחד בן שתיים-עשרה, השנייה בת שש-עשרה והגדולה שלי בת עשרים וארבע" הוא המשיך.
השתתקתי. ידעתי שהוא בערך בן ארבעים, אבל לא חשבתי שיש לו ילדה בת גילי, לא העליתי על דעתי שיש לו אשה, בעיות כלכליות, או מטען כבד שכזה. ברגע אחד החלום התנפץ, פתאום זה כבר לא היה זוהר או מלא תשוקה כמו שרציתי להאמין שזה. באותו יום נעלמתי. בלי הודעה מוקדמת, בלי שיחה והסברים, לקחתי את הדברים שלי וחזרתי לדירה הקטנה.
כיביתי את הפלאפון וקיוויתי שהוא יבין שברחתי מבלי שיעקוב אחרי, או יפתיע אותי בביקור. וכמו בכל פעם שהרגשתי אבודה בפורטוגל, גם הפעם פניתי למורה הדרך שלי. רציתי לכעוס עליו, רציתי להתפוצץ מעצבים ולהגיד לו "יופי פסואה, הלכתי אחרי החלום שלי, פעלתי, תראה מה יצא מזה!" אבל פסואה המשיך כהרגלו עם תשובה מתוחכמת: "לפעול משמעו להגלות את עצמך. כל פעולה היא בלתי שלמה ובלתי מושלמת. השיר שאני חולם אין בו פגמים, אלא כשאני מנסה לממשו".

"מה שתייר צריך לראות"
בוקר אחד, רגיל לכאורה, התעוררתי מצלצולי הטלפון בדירה שלי. קמתי באדישות וסחרחורות אופייניות לבוקר שאחרי לילה רווי באלכוהול ומסיבות רועשות. על מסך המחשב שלי הופיעה ההתראה "חמש עשרה הודעות חדשות", ובמשיבון "שמונה הודעות קוליות חדשות". מיהרתי להפעיל את המזכירה האלקטרונית כדי להבין במה מדובר, תוך כדי שפתחתי את המיילים במחשב. ברקע שמעתי את ההודעה הראשונה, "את לא רצינית! מילא שאת לא מתקשרת כבר כמה חודשים, אבל היום? באמת, מה נהיה ממך? אבא ממש התאכזב". זאת הייתה אחותי הקטנה שהשאירה את ההודעה הקולית, כמו גם את החמש שאחריה. במייל היא כתבה לי: "אני לא מאמינה שהרסת את ההפתעה, כל הערב אבא חיכה לשיחת סקייפ אתך. עזבי את זה שלא היית במסיבת יום ההולדת החמישים שלו, אבל לפחות תעני לשיחה שתיאמתי אתך חודש מראש!". הרגשתי נורא. אחותי באמת תיאמה איתי את השיחה הזאת מראש. היא תכננה להקרין על מסך הבד בחצר הבית של הורי, את שיחת הסקייפ בה התבקשתי לאחל לאבא שלי מזל טוב.
זה היה בשלישי לספטמבר, יום ההולדת החמישים של אבי. ובמקום לאחל לו מזל טוב, שכחתי מהכל ויצאתי לבילוי שגרר אחריו האנג אובר, שלא אפשר לי לקום מהמיטה. שטפתי במהרה את פניי, הסתרקתי וכחכחתי בגרוני, כדי שלא ישמע שזה עתה התעוררתי. המתנתי למענה בשיחת הווידיאו בסקייפ. "מה את רוצה?" ענתה לי אחותי ותמונתה נפרסה על המסך בטשטוש. "יאו, את לא מבינה מה קרה כאן! הייתה הפסקת חשמל מאתמול בערב, רק עכשיו הוא חזר אז מיהרתי להתקשר, איפה אבא?" אמרתי בביטחון שהורגלתי אליו בעת המצאת סיפורים. אחרי שיחה של ארבעים דקות עם כל המשפחה, פתאום הרגשתי משהו חסר. החמימות הזאת, היציבות, המסגרת, הדאגה של מישהו. כל אלו גרמו לי לרצות לחזור ארצה. באותו היום החלטתי שהמסע לא בהכרח נגמר, אבל הוא חייב להיפסק לרגע. הרגשתי שאני צריכה את הפינה החמה שלי בבית. אבל רגע לפני שארזתי את המזוודות, התחשק לי עוד טיול אחד בפורטוגל. אחרי שנה בפורטוגל כבר הרגשתי מקומית, וכדי לסיים את הפרק הזה רציתי לחוות את פורטוגל כמו תיירת.
אינני יודעת אם זה היה צירוף מקרים או גורל, אבל כשהגעתי לחנות הספרים דבר מוזר קרה. שאלתי את המוכרת היכן ממוקמים המדריכים לתיירים באנגלית, והיא הצביעה על המדף הגבוה. נגשתי אל המדף ומכל הספרים בלט לעיניי ספר בעל כריכה אדומה וכיתוב שחור. שלפתי את הספר, שעל כריכתו ציור דמות דומה לזו של צ'ארלי צ'אפלין. "כל מה שתייר צריך לראות" הייתה הכותרת וכשגלגלתי את מבטי מטה, הבחנתי בשם המחבר: פרננדו פסואה. נגשתי מבולבלת אל המוכרת ושאלתי "מה זה מדריך תיירות לאתרי זיכרון של פסואה?" והיא ענתה לי "ממש לא, זה מדריך שכתב פסואה בעצמו". אחרי התשובה שלה הרגשתי אפילו יותר מבולבלת. פסואה, האיש שמעולם לא עזב את ליסבון, האיש שכתב "הרעיון לנסוע גורם לי בחילה… היגיעה מהחידוש המתמיד, נופים הם חזרות. רק בנופים שאינם קיימים אין יגיעה." שיצא כנגד כל המטילים וכתב: "רק חולשתו הקיצונית של הדמיון מצדיקה את הצורך לשנות מקום כדי להרגיש" היה גם מדריך תיירות? משהו לא הסתדר לי, למה שפסואה ששנא את רעיון הנסיעות והטיולים יכתוב מדריך לתייר?
אחרי בדיקה יסודית, הסתבר לי שאת המדריך, פסואה כתב בערך ב-1925 באנגלית, ששלט בה היטב נוכח העובדה שגדל והתחנך בדרבן שבדרום אפריקה. הספר יצא לאור רק בשנת 1992, במהדורה מיוחדת בה מצורפת גם רשימת אתרי הזיכרון שנבנו לכבודו. הרגשתי שזה המשך ישיר למסע שלי עם פסואה בפורטוגל, ויום למחרת נסעתי ברכבת לליסבון. עליתי לרכבת מצוידת בתיק גב עם מעט בגדים, מדריך לתייר, שני ספרים של פסואה ומחברת ריקה. הייתי משוכנעת שהמסע אל העבר של פסואה, אל המקומות בהם שהה, יוליד ויאגד באופן טבעי את הביוגרפיה שלו. אותה ביוגרפיה שלעולם לא נכתבה, ביוגרפיה עליה אמר פסואה "אני מקנא- אך בלי לדעת אם באמת אני מקנא- באלה שעליהם יכולה להיכתב ביוגרפיה. אני מספר באדישות את האוטוביוגרפיה שלי נעדרת העובדות. אלו הם 'הווידויים' שלי, ואם אינני אומר בהם דבר, הרי זה משום שאין לי דבר לאומרו".
התחנה הראשונה הייתה פראסה דו קומרסיו, הכיכר הענקית של ליסבון, הממוקמת על גדות נהר הטז'ו. הכיכר הגדולה בהחלט הייתה מרשימה והרחובות שלצידה צבעוניים, בדיוק כפי שהבטיח פסואה. אבל אותי עניינה יותר ההמלצה של פסואה למסעדת "מרטניו דו ארקאדה". שם, על פי דבריו של פסואה "תוכלו ליהנות מארוחה פורטוגלית עשירה, במסעדה מעוצבת וחדשנית, לצד מוזיקת פאדו המנוגנת בלילות, במחיר הוגן לכל כיס". התקדמתי צפונית לכיכר, לפינה בה עדיין ממוקמת מסעדת "מרטיניו דו ארקאדה", אותה מסעדה בה פסואה נהג לאכול את ארוחת הערב שלו. בקטע מתוך החיבור שלו "יומן מקרי", הוא מספר על הארוחות במסעדה הזו. על המנה הקבועה שלו, דג בקלה וביצת עין, ועל הערבים בהם הגיע לבדו כדי להאזין למוזיקת הפאדו הפורטוגזית. נכנסתי למסעדה והמתנתי בסבלנות לתפריט. היה נדמה כאילו חזרתי בזמן אל שנות השלושים בליסבון והשתכנעתי שהתבלבלתי בכתובת וכנראה הגעתי למסעדה הלא נכונה. השולחנות וכיסאות העץ היו מקולפים, מקרר השתייה הקרה, היה נראה כמו מכונת ברזל אגרסיבית עם ידית ענקית, דומה לזו של מבצר, או מכונת שיגור לחלל, ושום אספקט של עיצוב או חדשנות לא היה שם. כשהבטתי מסביב, הבחנתי בקירות עליהם נתלו תמונות של פסואה. לבוש בחליפה שחורה, עם עניבת פרפר מיושנת, כובע אפור ושפם קצר, שגרם לי להתבלבל בינו לבין צ'ארלי צ'אפלין. לצד התמונות, היו גזרי נייר עיתון שנשמרו במסגרת זכוכית משנת 1935, בהם מבשרים על מותו של פסואה. שום צליל של מוזיקת פאדו לא היה שם, רק של שיחות חולין בפורטוגזית ושל מחבת חמה עם שמן רותח שמשמיע פיצוצים קלים.
"מה בשבילך?" שאלה אותי המלצרית וכשביקשתי תפריט היא הכריזה "אה! טוריסטה!". הפעם לא היה אכפת לי להיות תיירת, אפילו נהניתי מזה. כשהיא הגישה לי את התפריט המיושן והדהוי, תהיתי לעצמי אם אני במקום הנכון. וכשנתקלתי בצירוף "בקליאו אי אובו פריטו" הבנתי שמדובר במנה המועדפת של המדריך שלי. למען האמת המנה הייתה יבשה, חסרת צבע וחסרת טעם. כזו שרק פסואה, שיכל לדמיין כל דבר שרק רצה, היה יכול ליהנות ממנה. הוצאתי את המחברת הריקה כדי לכתוב כמה שורות של רשמים וחוויות ברוח פסואה, אך הדף נשאר ריק. אז החלטתי לעבור לתחנה הבאה.
כשהגעתי לתחנה הבאה, הנמל עליו המליץ פסואה כ"אחד הנמלים הטבעיים הגדולים בעולם, המשמש מקום עדינה לגדולות שבאניות" הופתעתי לגלות שהוא לא קיים. הסתבר לי שהנמל הועבר לפני עשרות שנים, וכעת לא נותר דבר מלבד הריסות וזיכרון. אך ההריסות לא הפריעו לי להבחין במה שהשתוקקתי לראות. הרי המדריך שלי בעצמו נהג לומר: "אני מתאמץ לשנות תמיד את מה שאני רואה כך שאהפוך אותו לשלי. לשנות באמצעות שקר את הרגע, להחליף עצים ופרחים מסוימים באחרים, לראות צבעים אחרים. וכך אני יוצר, אני גורם לנוף שיהיו בו אפקטים של מוסיקה, דימויים ויזואליים- הישג מוזר וקשה של אקסטזה".
התיישבתי על אחת מהאבנים הגדולות לצד הים, הנחתי את התיק והתמסרתי לדמיון. שכחתי את כל מה שהטריד אותי לפני כן, התנתקתי מהמחויבות להיות אישיות ספציפית, הקשבתי לגלים, לצלילים מסביב ולסיפורים של פסואה:

חביבה עלי בערבי קיץ מתמשכים אלה, שלוותה של העיר התחתית. בייחוד כששלווה זו מנוגדת למהומה הממלאת את הסביבה בצהרי היום. זוגות לעתיד חולפים על מדרכת הנמל, ואף התופרות המהלכות שלובות זרוע גם הן, כמו הצעירים המחפשים תענוגות, עוברים על פני המדרכה ומעשנים. מפעם לפעם מופיע אדם נורמאלי, הסביבה שקטה, המכוניות מעטות בשעה זו. בסביבה זו של הנמל אפשר לשמוע את זעקת האלמנה שממתינה לשובו של אוהבה מהים. ואז מגיע כל החשמלית שמבשר על המציאות, ועל כך שהוא לא ישוב. כמה מייסרת היא המציאות האחת.

ביום שלמחרת חיכתה לי תחנה חשובה: דירתו של פסואה. עד כה לא הצלחתי לכתוב דבר, רק את התחושות שהעלה בי פסואה, שום עובדה ביוגרפית. הייתי משוכנעת שמבט בדירה בה התגורר ונפטר, יוכל לסייע לי להרכיב את הפאזל של סיפור חייו. כשהגעתי לבניין הדירות, שכעת הפך ל"מרכז התרבות של ליסבון, ע"ש פרננדו פסואה", הבחנתי בקירות הבניין שעליהם נכתבו שורות מתוך יצירותיו השונות, ובחנות הטבק המפורסמת שמעבר לכביש. אותה חנות טבק שהייתה מקור השראה לרבים משיריו וכתביו. חנות שנהג לפקוד מדי יום מבלי להבחין במוכר, חנות שיצרה סיפור ותובנה.

כאשר אמרו לי אתמול שהמוכר בחנות הטבק התאבד, היה לי רושם שמשקרים לי. מסכן, גם הוא היה קיים! שכחנו זאת, כולנו, שהכרנו אותו, כפי ששכחו אלו שלא הכירו אותו. הרי הייתה לו נשמה כדי להרוג את עצמו. תשוקות? מועקות? ללא ספק… אך לי, כמו לכל המין האנושי, יש רק זיכרון של חיוך מטופש מעל למקטורן מבד זול, מלוכלך ולא אחיד בכתפיים. זה כל מה שנותר לי ממי שהרגיש שהרג את עצמו מרוב שהרגיש. פעם חשבתי כשקניתי אצלו סיגריות, שהוא עתיד להקריח מוקדם. בסופו של דבר לא היה לו זמן להקריח. זהו הזיכרון היחיד שנותר לי ממנו. איזה זיכרון פרט לזה היה אמור להישאר לי, אם בסופו של דבר הזיכרון הזה אינו שלו, אלא של המחשבה שלי?

בקומה הראשונה בדירתו של פסואה ספרייה ענקית, שאפשר להישאב בתוכה במשך ימים. בספרייה נשמרו כל כתביו, ביקורות שלא פורסמו מעולם ואלפי ספרים שהיו שייכים לפסואה בחייו. חיפשתי מבין הספרים את שמותיהם של הכותבים האהובים עליו: דיקנס ושייקספיר ומצאתי עותק ישן של "הצרצר מאחורי התנור". כבר הייתי לגמרי שם, יכולתי לראות את פסואה יושב על הכורסא הישנה ומדפדף בין הדפים של הסיפור, תוך כדי שהוא מצחקק ממעשיות הצרצר גומל החסדים שמתחבא מאחורי התנור. ואז זה נעלם. כמה אופייני לפסואה, רק קטעי דמיון מטושטשים שמאפשרים לחוש את הרגע, אך לא לספר אותו, בטח שלא לכתוב אותו בצורה עובדתית מוחלטת. איך יתכן שפסואה, האדם שהמציא ביוגרפיות שלמות של דמויות בדויות, חסר כל ביוגרפיה? ואז נזכרתי בעצמי, בכל השנה הזאת בפורטוגל. הרי אם הייתי מנסה לכתוב את אותה שנה כסקירה ביוגרפית, הייתי נכשלת. הכל מכיוון שלא הייתי אני אחת באותה תקופה, הייתי לפחות שלוש דמויות שנות. וביוגרפיה מטבעה, מבקשת לכתוב סיפור חיים, תולדותיו וקורותיו של אדם אחד. ופסואה הוא לא אדם אחד. לא ניתן להבין את הביוגרפיה שלו, אלא דרך הדמויות האחרות שהוא חי דרכן.
כשעליתי לחדר השינה, מיד אחזה את מבטי אותה שידה ישנה. השידה המפורסמת מאותו לילה בחודש מרץ, לילה שבו הדמיון הפך למציאות. "היה זה ה-8 במארס 1914 – התקרבתי למכתבה הגבוהה, שלפתי גיליון-נייר, והתחלתי לכתוב, בעודני עומד, כפי שאני נוהג תמיד לכתוב. וכתבתי שלושים וכמה שירים בהינף אחד, במין אקסטזה שעל טיבה לא הצלחתי לעמוד. ולעולם לא אדע עוד יום אחד כמוהו. תחילה, כתבתי את הכותרת 'שומר העדרים', ומה שקרה אחר כך הוא שעלה מתוכי מישהו שמיד כינתי בשם אלברטו קאיירו. סלחו לי על האבסורדיות במשפט: התגלה אלי בתוכי מורי ורבי. מיד לקחתי גיליון-נייר אחר וכתבתי, גם בהינף יד אחד, את ששת השירים מאת פרננדו פסואה. משהתגלה אלברטו קאיירו, מיד נגשתי להמציא למעני- אינסטינקטיווית ובתת מודע- תלמידים. מתוך הפאגאניות הכוזבת שלו עיצבתי את ריקארדו רייש המסתתר, מצאתי לו את שמו, התאמתי לו את עצמו, משום שבזמן ההוא יכולתי כבר לראותו. ופתאום מדחף הפוך לזה שהוליד את רייש, עלה בי ברוב מהומה טיפוס חדש. בבת אחת ומבלי תיקון כלשהו, הופיעה על מכונת הכתיבה שלי 'האודה הנצחית' מאת אלווארו דה קמפוש. יצרתי חוג חברים לא קיים. עיצבתי את כולו בתוך דגמים של ממשות. דרגתי את ההשפעות, קשרתי קשרי ידידות, פתחתי בתוכי ויכוחים אודות טעם וקבעתי הבדלים של קריטריונים ממשיים. ובתוך כל זה, נדמה לי שאני הבורא של הכל


שתפו
קישורים לתגיות וקטגוריות