ליין סטיילי: להיוולד מחדש

מאת:אסנת פרץ
שתפו

4 באפריל, 2002, 21:41

אבא, אני חושב שהגעתי לשיא שלי. אני מלך, פאקינג מלך הגראנג'. סיאטל כבר לא זוכרת מי זה קוביין בכלל, אני פה וסיאטל שלי. הלהקה שלי טלטלה את עולם הגראנג' ואני גאה בעצמי. כל כך גאה בעצמי. מי חשב שאגיע כל כך רחוק? תחזור, אבא. אני מפורסם עכשיו, יצא ממני משהו, תחזור. אז מה אם לא הופעתי שש שנים, זוכרים אותי. תמיד יזכרו אותי. אני רק מקווה שגם אני אזכור שאני מלך כשההשפעה תעבור. אני מקווה שאתה זוכר אותי.

פאק, בכלל לא שחררתי את חוסם העורקים. הווו, כן. עכשיו ההרואין מתחיל לבעוט. תזרום בייבי, תזרום. שנינו יודעים שאתה זה שעושה אותי כל כך טוב. אבל רגע, אם הכל כל כך טוב, איך זה שהדבר שהכי שימח אותי השבוע זה שהיום יום חמישי ויש לפני סוף שבוע שלם של התבודדות ודעיכה? למה בכלל אני מייחס חשיבות לזה שזה סוף שבוע? גם ככה לא יצאתי מהבית לפחות חצי שנה. כנראה שלא הכל טוב וזאת בכל זאת ההשפעה. אבל אני בסדר עם זה. גם אם זו רק חצי שעה ביום שאני לא רוצה למות בה, זה עדיף על כלום.

22:23
היד כואבת. כחולה-סגולה-ארגמנית-שחורה. נפוחה, חמה. לא יודע אם מסריח כאן בגלל שלא התקלחתי שבוע או בגלל שהיא נרקבת. כמעט נפער בה חור אבל זה לא מה שישבור אותי. קושר את חוסם העורקים מעל הברך ומנסה להתייצב בחצי שכיבה וחצי ישיבה כדי שתהיה לי גישה לוריד היפה, הטהור והנקי הזה מאחורי הברך. כן, זה טוב, איך לא בדקתי אותך עד עכשיו? אתה עכשיו הוריד האהוב עליי.

אני מתחיל לפהק, תוהה אם ללכת לישון או שזו תהיה הפנמה מלאה לזה שאני כבר לא צעיר שיכול לסחוב לילות לבנים כמו פעם. תמיד מתארים אותי בתור ילד בגוף של מבוגר בגלל שאני מכור למשחקי מחשב ולסרטים מצוירים. הייתי מכור. את החשמל ניתקו לי לפני חודש ולא טרחתי לטפל בזה. לא כי חסר כסף. כי בשביל לחמם סמאק על כפית אני צריך בסך הכל מצית, למה אני צריך חשמל? אני אוהב את החושך, את השקט, את הבדידות. טוב לי. אני שמח. בכל מקרה, אחרי מה שעברתי בחיי… מבפנים אני בכלל בן פאקינג שבעים, לפחות. אבל גם לא הייתי רוצה לחזור להיות ילד, זה היה חרא.

תמיד חלמתי לשיר. כבר כשהייתי בן שבע ואתה ואמא התגרשתם רציתי לשיר על זה. רציתי לשיר על זה שהעולם שלי הפך לסיוט, שאני תמיד מוקף בשדים. רציתי לשיר על זה שאני מתגעגע אלייך. למה שלילד בן שבע יהיה אכפת אם אבא שלו משתמש בסמים בכלל? למה להפריד בינינו? סיפרו לי שאתה מת אבל כולם ידעו שאתה חי וסתם עושה סמים איפשהו. גם אני בתור ילד ידעתי, וזה רק גרם לי לכעוס יותר על אמא ועל בעלה החדש. לפעמים בא לי להגיד לה שבגללה אני ג'אנקי.

אוי אבא, מה לא הייתי נותן כדי לחלוק אתך את הגרם וחצי שנשארו לי, למרות שסוף שבוע ארוך עוד לפני. אתך הייתי חולק כי אתה זה שהביא אותי לאן שאני נמצא, ומעניין לי את התחת מה שהשאר יגידו. גם אם היית מעולף על הספה, תמיד דאגת לאבד הכרה כשבפטיפון מתנגן איזה אלבום של בלאק סבאת' או דיפ פרפל, כי ידעת כמה שאני אוהב לשיר איתם.

אני מפורסם עכשיו, אבא. אני פאקינג רוקסטאר. אולי, אולי עכשיו תחזור?
אני עד היום לא מבין איך הגעתי לתופים במקום למיקרופון בפרונט של הבמה, אולי כי במערכת החינוכית המזורגגת של קירקלנד לא מעריכים סולנים שלא שרים על כמה טובים החיים וכמה שוות הבחורות. אבל אני משחרר… לומד לקבל גם את המורדות בחיים. אולי אם לא הייתי מתחיל עם התופים לא הייתי מכיר את ג'רי בכלל, ואז איפה הייתי היום?

הכרתי את ג'רי קצת אחרי שסיימתי תיכון, עוד הייתה לי להקה שקראו לה אליס נ' צ'יינס, זה נגמר אחרי כמה חודשים. שנה אחרי שהכרנו הצטרפתי ללהקה שלו, מייק ושון כבר היו שם. קראנו לעצמנו אליס אין צ'יינס ומשם הכל היסטוריה עתיקה. אפשר להגיד שאליס נולדה ב-1987. רגע, אם אני זוכר את זה כל כך בבהירות כנראה שאני לא מסטול מספיק.

23:48
וואו! נראה לי שנרדמתי לשבוע לפחות. איפה אני? מה השעה? מה, עברה בקושי שעה! אפילו לא נגמר היום? שיט, אני נדפק לגמרי. זה הוריד הזה. הוריד החדש מאחורי הברך. אני מת עליו. אני חושב שההרואין מזהה שזה וריד חדש שלא חווה עוד כזה טוּב מעולם אז הוא בועט חזק יותר. הו, כמה שזה טוב.

אז ג'רי ואני? הקמנו את אליס בתור שני צעירים מלוכלכים ואאוטסיידרים עם המון תקוות להרעיד את סיאטל. ג'רי אדיר, הוא גם היה השותף שלי לדירה. היית מתאהב בו, אבא! שנינו עברנו בכל מיני להקות לפני זה, אני בעיקר תופפתי. משהו באליס גרם לנו להבין כבר בהתחלה שהגענו ליעוד שלנו, שעכשיו אנחנו הולכים לעשות משהו טוב.

אנשים התלהבו מאתנו. לא הפסיקו לכתוב ביקורות על איך זה שלילד בלונדיני בן עשרים יש קול כל כך עמוק, מחוספס וחודר, וכל מה שרציתי לעשות זה לתלוש את הביקורות ולדחוף אותן לתחת של מנהל המחלקה המוזיקלית בחטיבת הביניים שלי שאמר שאין לי איכויות ודחף אותי לתופים. היינו אדירים, התחילו להשוות אותנו לנירוונה. לפאקינג נירוונה! אתה קולט? שנתיים אחרי שהתחלנו להופיע פנו אלינו מ"קולומביה רקורדס", הם היו חברת התקליטים הכי מפלצתית בוושינגטון והם רצו אותי, אותנו, את אליס אין צ'יינס. פאק, רק מלהיזכר ברגע הזה אני מצטמרר כולי. שמעת על זה? קראת עלינו בעיתון, אבא?

הוצאנו די מהר את We Die Young, קראנו לזה מיני אלבום בכורה כי היו שם רק שלושה שירים. היינו כל כך לחוצים להספיק להוציא משהו עם חברת התקליטים לפני שהם יקלטו שאנחנו סתם ילדים שלא שווה להשקיע בהם אז דחפנו מה שיש, אבל המיני אלבום הזה תפס תאוצה. בסוף השנה כבר הוצאנו את אלבום הבכורה המלא, Facelift. קיבלנו עליו זהב. זהב! שכרו אותנו לחמם את ואן היילן ואיגי פופ, ג'יזס! לא היתה לי שום דרך הגיונית להתמודד עם זה חוץ מלהזריק קצת סמאק ולהסניף קצת לבן. האמת? לא יודע אם אני אפילו מתחרט שהתחלתי.

5 באפריל, 2002. 01:27
טוב, התחלתי לדבר על סמים ועשיתי לעצמי חשק אז הורדתי שורה של קוק ששברה אותי טוטאלית. אבל התעוררתי. הקוק עושה אותי קצת תזזיתי, קשה לי לעקוב אחרי המחשבות שלי. בכל מקרה, כאמור, ברור לי שההרואין הוא זה שהוציא ממני את כל מה שטוב בי והיה מוחבא בפינות הכי חשוכות ומתפוררות של הנשמה שלי. אלוהיםכמהשאניאוהבסמים.

המעריצים יכולים לזיין את השכל כמה שהם רוצים, אבל ברור לי שאם הייתי כותב שירים כשאני נקי הם היו חושבים שהשתגעתי. לא סתם השירים שכתבתי כשהייתי הכי למטה הם המצליחים והאהובים. נראה מישהו שומע את Dirt ומטיף לי להיגמל. האלבום מדבר כולו על ההתמכרות שלי, וזההאלבוםהכיאהובונמכרשלנו… שיט, זה היה מהיר מדי אפילו בשבילי. וזה האלבום-הכי-אהוב-ונמכר-שלנו-איטי מדי? פאק מי, אני לא מצליח למצוא את האיזון! כמו בכל דבר אחר בחיים שלי כנראה. אמא אמרה לי שירשתי את זה ממך. את ה-הקיצוניות.

בקיצור? שיצאו לי מהוריד, גם ככה לא נשארו לי עוד הרבה. או כמו שכתבתי בשיר Junkhead: הסם שאני בוחר בו זה כל מה שיש לכם להציע, אז פשוט שתקו וברינג איט און, מאדרפאקרס. אבל האמת? אני זוכר גם תקופות רעות. ממש רעות. רעותרעותרעות. כל כך רעות שאני לא מבין איך שרדתי אותן. כל כך רעות שהטקסטים שכתבתי היו כל כך מדממים ופוצעים ושורפים שאני לא מבין איך לא שלחו אותי למוסד סגור.

אחרי כמה שנים הוצאנו שוב מיני-אלבום, Jar of Flies, אבל הייתי כל כך מעוך מהרואין שאפילו לא יכולנו לצאת לסיבוב הופעות בשביל לקדם אותו. אני חושב שגם הכרתי את דֶמְרִי שלי בערך באותה תקופה, מעט אחרי זה כבר התארסנו. היא היתה יפה, עדינה ומושלמת ואני לא מבין מה היא מצאה בי. ועד עכשיו אני אוכל את עצמי על זה שהיא היתה תמימה וטהורה לפני שנכנסתי לחיים שלה. מילא אני דפוק, למה הייתי צריך לדפוק גם אותה? דפוקדפוקדפוק.

ב-1995 הייתי נקי. אלוהים יודע למה. אבל ניצלתי את ההתפכחות והצטרפתי ללהקת מד סיזן עם מייק מפרל ג'ם, בארט מסקרימינג טריז וג'ון. כתבתי את כל השירים לאלבום שיצא לנו, Above, וזה גמר לי את כל האנרגיות אז חזרתי להרואין כדי שיהיו לי כוחות לכתוב את השירים לאלבום הבא של אליס. הכוחות נגמרו בשלב מציאת השם אז קראתי לו על שם הלהקה.

אז התחילו השמועות. אמרו שאני מכור (נוֹ שיט, שרלוק. לא בדיוק הייתי דיסקרטי, הופעתי עם כפפות על הידיים בשביל להסתיר סימני הזרקה רק כי ג'רי הכריח אותי), אמרו שיש לי איידס, שאני מת ומסתירים את זה. ואני? אפילו לא היו לי כוחות בשביל לצאת ולהתנגד לזה או להוכיח שאני חי. גם ככה הרגשתי תמיד קצת מת מבפנים. כל מה שרציתי זה עוד מנה ועוד מנה. עוד. עוד. עוד.

באוקטובר 1996, כמה חודשים אחרי שהיא זרקה אותי לכל הרוחות, דמרי מתה. זיהום כתוצאה משימוש בסמים. פאק. פאק! היא היתה העוגן שלי. היא היתה הכל שלי. גם כשהיינו פרודים היא היתה… היא היתה דמרי שלי. היא-היתה-הכל. הייתי מרוסק. שבור. מנופץ. קרוע לגזרים. הייתי בודד, וזה לא שינה כלום שהיו סביבי עשרות אנשים. הייתי לבד ורציתי למות. אם לפני זה עוד נכנסתי לעוד ועוד גמילות, הפעם ויתרתי סופית. נכנסתי לזה עמוק, בצורה הכי מגעילה שיש, בצורה של להתעורר במאורת סמים בצד השני של העיר ולא לדעת איך קוראים לי. אבל הייתי שמח ככה. לא רציתי לדעת מי אני כי לא הייתי מגיע לשום תשובה שלא תגרום לי לרצות לקפוץ מצוק. אז שמחתי. גם עכשיו אני שמח. נראה לי.

02:50
היה לי קצת קשה לדבר על דמרי, הייתי חייב הפסקה ועל הדרך הכנתי עוד מנה. עכשיו. הכל. בסדר. הפסקתי להופיע בשנה שדמרי מתה, אבל המשכתי לכתוב. בסוף שנות התשעים הוצאנו את האלבום האחרון שלנו, מארז דיסקים שכולל את כל מה שהוצאנו כולל דמואים ושיט כזה, ועוד כמה דברים חדשים. יש שם את שני השירים האחרונים שכתבתי, Diedו-Get Born Again, כשעל השני קיבלנו עוד מועמדות לגראמי, השמינית בסך הכל. שהפסדנו. כמו את השבע שקדמו לה. כי אני אף פעם לא אהיה מספיק טוב. אף פעם. פאקינג לוזר בינוני. לא פלא שאתה לא חוזר, אבא.

אם רק, אם רק הייתי יכול באמת למות ולהיוולד מחדש. הייתי נגמל. גם אני וגם דמרי. היינו נקיים ויפים והייתי קונה לה וילה עצומה על החוף ופשוט היינו יושבים במרפסת ומזדקנים. אבל דמרי מתה ואני לא יכול להיוולד מחדש. אלוהים יודע שניסיתי. הגעתי לשלב שאני מסומם מדי בשביל אפילו לחשוב, בטח שלא לכתוב. אז הפסקתי לכתוב. ומשם פשוט שקעתי. קמתי בבוקר, הזרקתי, ציירתי, הזרקתי, ציירתי, הסנפתי והלכתי לישון. וזה בערך מה שאני עושה מאז, רק שאפילו לצייר כבר אין לי כוח. או רצון.

ג'רי התייאש ממני, הוא ידע שאני הורס לאט ובטוח את אליס. קצת לפני האלבום האחרון של אליס הוא הוציא אלבום סולו ואני יודע שעכשיו הוא עובד על עוד אלבום. אני מפרגן, למרות שהוא כעס שלא עליתי לשיר אתו באחת מהופעות הסולו הראשונות שלו, אבל פשוט ידעתי שאם אני עולה לבמה אני קורס, פיזית ונפשית.

הוא אחד הבחורים היותר מוכשרים שיצא לי להכיר, וזה שאני נובל פה בבית לא אומר שהוא צריך להפסיק. הוא זה שכתב את רוב השירים שלנו באליס, אני אפס לידו. הוא כתב אותי כמו שלא הצלחתי אפילו לחשוב על עצמי. בן זונה מוכשר. למה אני חלש כמוך ולא חזק כמוהו? נשארו שתי מנות של סמאק ועוד שתי מנות של קוק. שמעתי על ספידבול, זה לערבב את הקוק והסמאק ביחד ולהזריק. אומרים שזה מסוכן אבל אחרי כל מה שעברתי אני לא בטוח שלמות זה כזה גרוע. הפעם האחרונה שהופעתי היתה לפני שש שנים והשיר האחרון שכתבתי והקלטתי היה כבר לפני שלוש שנים. אני לא באמת מלך, וסיאטל לא באמת שלי. אני פאקינג לא יוצלח שהדבר היחיד שאני טוב בו בחיים זה לשיר, ואפילו את זה אני לא מסוגל לעשות יותר. פאק איט, שלוש בבוקר ואני שקוע ברחמים עצמיים. ספידבול נשמע יותר טוב מתמיד עכשיו.

13:54
פ-פאק. זאת היתה השינה הכי טובה שהייתה לי. ספידבול, אני פאקינג אוהב אותך. אני חושב שזה היה הלילה הראשון שלא חלמתי בו על דמרי. שלא חלמתי בו על כל הדברים שהשארתי מאחור ועל מעט הדברים שנשארו לי בעתיד. יודע מה, אבא? אני כן מלך. אני הולך לצאת מזה. להתנקות מהכל. להחזיר לאליס את המעמד שהיה לה. אני לא אהיה כמו קוביין האפס הזה שהתאבד. עברתי את כל מה שהוא עבר ואני לא אהיה חלש כמוהו, אני חזק, אתה תראה.

ואני לא לבד. יש לי את ג'רי, ואת מייק, ואת שון. למרות שהם ויתרו עלי כמעט לגמרי ולא ראיתי אותם חודשים. גם אתקשר לאמא בערב. רבנו בגלל הסמים. היא כל הזמן אמרה שאני הופך יותר ויותר להיות כמוך ולא הבנתי מה הפאקינג בעיה עם זה. אתקשר היום. אגיד לה שאני לא כמוך, שאף פעם לא אעזוב אותה. אני חזק מדי בשביל לברוח. והאמת? יש לי גם את דמרי. הזכרון שלה תמיד איתי, אהובה שלי. אני לא אמות מוות מיותר כמו שלה, אני יותר חזק מזה. הכי חזק בעולם. נשארה עוד מנה של ספידבול. זהו, אני מסיים אותה ומתחיל הכל מחדש. מערבב, מחמם, קושר, מטפטף, מחדיר, מזריק, נאנח, מאבד הכרה.

פאק… כמה שזה טוב… כמה… כמה שאני או.. אוהב. זה… זה שונה. זה… שיט… אתמול. אתמול… מה לעזאזל… אני לא… אני לא מצליח לסיים… לסיים לחשוב. אתמול זה הרגיש יותר… יותר טוב. פחות חנוק. לעזאזל… אני… אני נחנק. הלב שלי מתייבש, פועם חלש. לא! אבא?… מישהו! ג'יזס קרייסט… תעזור לי! אל תיקח ממני הכל ב… בר… ברגע שראיתי את האור! זה… זה לא! זה לא הזמן! זהלאהזמןשלי. ג'יזס פאקינג קרייסט… שנים שאני מתפורר, מרקיב מבפנים… ועכשיו? עכשיו… עכשיו הכל בסדר. תן לי… תן ל.. תן לי להמשיך. אני… אני מ… אני מסוגל… עכשיו.

אולי, אולי אקיא ויהיה יותר טוב? אולי אתקשר לג'רי? או לאמא? או לדמרי? לעזאזל, כשהכל הולך כל כך גרוע זה קשה להישאר חזק. הטלפון כל כך רחוק. אניכלכךרוצהלהתקשרלדמרי… לשמוע. לשמוע אותה שוב… אני… אני חושב שלא יוצא לי קול מהפה. או שאולי אני לא שומע אותו. אני מנסה לקום וכושל ומתרסק על הרצפה. הרגל שלי אדומה ולוהטת, המזרק עוד בפנים. אוי ג'יזס… ג'יזס… תרחם.

הראש. הראש כל כך כבד. הוא מלא במחשבות, הרהורים, תקוות, תכניות, חרטות. הוא מלא ואני חייב לשחרר כל מה שיש בתוכו, אבל… אבל הגוף. הגוף מלא בחרא. הרגל משותקת ונפוחה. הידיים כבר מזמן בקושי מתפקדות. כולי לא מתפקד. בפעם האחרונה שנשקלתי כבר הייתי פחות מארבעים קילו. אני מסתכל על הצלעות שבולטות החוצה מהעור הלבן, הכמעט שקוף, ומרגיש איך הקרביים שלי מתהפכים ומתערבלים. כל מה שאני רוצה זה לצעוק שיבואו להציל אותי אבל אני לא מצליח להפיק אפילו יבבה. למה אתה לא בא, אבא? בוא לעזור לי. פאק, ככה אגמור? כמו איש בקופסה שקבור בתוך החרא של עצמו? לא תבוא להציל אותי, ג'יזס?

אני מנסה לזחול על הרצפה ונדקר בירך ממחט שהייתה זרוקה על הרצפה ונעצר. אני מסתכל סביבי ונגעל מעצמי. ניירות כסף, כפיות שחורות מפיח, מבחנות, מקטרות קראק, כרטיסי אשראי עם שאריות קוק, מזרקים ומחטים עם שאריות דם, שקיות ריקות והמון אריזות של אוכל סיני ישן ורקוב שהצטברו בהן זבובים ורִמות. זה מזכיר לי שלא אכלתי ארבעה ימים כבר.

על הקיר תלוי אלבום הזהב שלי עם אליס. הזכוכית מנופצת ויש עליה שאריות דם מהפעם ההיא שהייתי בקריז מטורף ודפקתי בה את הראש. אני מנסה להרים את היד ולמשש את הצלקת על המצח אבל היד לא מגיבה. אני יודע שעשיתי שוב את אותה הטעות. אני… אני לא אעשה את זה שוב. רק… רק תן לי לצאת מזה. תעזור לי, אבא… אני לא… אני לא יכול לבד…

הכל… הכל נעלם. הכל מטושטש. אתה מטושטש, אבא. אני מטושטש. אני כבר לא אני, ואם אני לא יכול להיות אני, אני מעדיף למות. אני לא מלך. איך בכלל חשבתי שאני מלך? הגיע הזמן להתעורר, בחור צעיר. תתעורר ותראה שהכל היה סרט רע, סרט כזה רע שאין מצב שתעשה ספידבול שוב. גם לא קוק או הרואין. כן, אלוהים! אני מבטיח. אהיה נקי לגמרי. ג'יזס… רקתןלזהלהיותחלום.

15:57
שוכב. שרוע. מרוח. סמרטוט. לוזר. אפס! שום… שום חלק לא עובד. ידיים. רגליים. ראש. נפש. נשמה. לא… לא מצליח לחשוב. מילים הולכות לאיבוד. אני-לא-אני. מחכה שיגמר. נגמר הכוח. נגמרה התקווה. כבר לא תבוא, אבא, אני יודע. אז אני… אני רק מחכה. שיגמר. בוער מבפנים ומשותק מבחוץ. צעיר מבחוץ ורקוב מבפנים. מנסה לא לחשוב, בקושי ממצמץ. רוצה להיוולד מחדש. אבל בשביל זה, בשביל זה צריך למות.

16:14
עוצם עיניים.

"Loneliness is not a phase; Field of pain is where I graze" (Layne Staley, 1992).

גופתו של סטיילי נמצאה רק כשבועיים לאחר מותו, ב-20 באפריל 2002, כשאמו של סטיילי, ננסי מק'קאלום, התקשרה למשטרה ודיווחה שהיא לא דיברה עם בנה מעל לשבועיים. גופתו היתה במצב ריקבון מתקדם כל כך שהצליחו לזהותה רק לאחר השוואת מסמכים רפואיים. סיבת המוות נקבעה כמנת יתר משילוב מסוכן של הרואין וקוקאין, ספידבול.

חודשיים לאחר מותו של סטיילי יצא אלבומו השני של חברו הטוב ושותפו ללהקה, ג'רי קנטרל, Degradation Trip, אותו הקדיש לסטיילי.

ב-2003 הקימה אמו של סטיילי עמותה המתרימה כספים לשם עזרה למכורים להרואין. עד היום, מדי שנה מתארגן בסיאטל אירוע התרמה בסמוך לתאריך מותו של סטיילי.

אליס אין צ'יינס התאחדה ב-2006 והוציאה שני אלבומים עם הסולן ויליאם דובאל, כשהאחרון בהם, The Devil Put Dinosaurs Here, יצא אך לפני כשנה, במאי 2013.

אביו של סטיילי, פיל סטיילי, לא בא להלווייתו או דיבר עם התקשורת מאז מות בנו, אך ביולי 2013 עלה לבמה בהופעה של אליס אין צ'יינס לאחר שהוזמן על ידי קנטרל. כל שאמר אחרי הביצוע של Nutshell, כנראה השיר האפל ביותר שבנו כתב, היה "טוב להיות פה".

ליין תומאס סטיילי, 22 באוגוסט 1967 – 5 באפריל, 2002.


שתפו
קישורים לתגיות וקטגוריות