דבר מטריד קרה

מאת:תאיר שוורץ
שתפו

לא התכוונתי לכתוב ביקורת. יתרה מכך, מעולם לא כתבתי ביקורת על אמנויות הבמה או על תחום התאטרון בפרט. זאת הסיבה שאני חשה צורך להתחיל בווידוי, משום שאני יוצאת מנקודת הנחה שאיני מכירה את חוקי הז'אנר וייתכן שלא הבנתי את "האמנות" שעומדת מולי. אך גם כצרכנית טיפשה וחסרת הבנה, היה קשה להישאר אדישה נוכח מה שראיתי וחוויתי באותו ערב.

הפרטים היבשים: ההצגה המדוברת היא "דבר מצחיק קרה" של הקאמרי. מדובר בתרגום לקומדיה אמריקאית (המבוססת על הקומדיות היווניות של פלאוטוס) של סטיבן סונדהיים שעברה עיבוד מוזיקלי ונולדה מחדש כמחזמר. צוות השחקנים היה מרשים וכלל בין היתר שמות מובילים כמו שלמה בר-אבא, גיא אלון, רמי ברוך, יוסי טולדו, איתי טיראן, עירית קפלן, עידו רוזנברג ורונה-לי שמעון. מעבר לקאסט מרשים, האולם היה מלא עד אפס מקום, דבר שאינו מובן מאליו בזירת התרבות הישראלית, בוודאי בימי הקיץ של "צוק איתן".

קרקסות וצחוק מבית היוצר של בר-אבא

אז על מה היתה ההצגה? סיפור קומי ומוכר של גבר המתאהב באישה. כאופייני לקומדיה, העלילה מונעת על ידי שלל טעויות קומיות שמגלגלות את גיבורי העלילה מן הפח אל הפחת עד לכדי שיא התסבוכת שנפתרת והסדר שב על כנו. במקרה זה העלילה מתרחשת בתקופת יוון העתיקה, כאשר הרו, נער צעיר מבית טוב, מתאהב בפיליה, אחת הזונות בבית הבושת השכן.

העלילה מסתבכת כאשר הרו מגלה שפיליה אהובתו נמכרה לגנרל צבאי מפורסם והוא משדל את אחד מעבדיו לעזור לו לזכות בפיליה בתמורה לחופש שלו. התוצאה היתה סיפור האהבה קומי מתובל בהומור נוטף תאווה ומין, לכך תוסיפו את מיטב הבידור שיש למחזמר להציע: שירה, ריקוד ואקרובטיקה והרי לכם שואו מהנה ומוטרף של קרקסות וצחוק בהנחייתו של שלמה בר-אבא.

גבב שוביניסטי עמוק בגרון

אם חיפשתם בידור, כיף והתפעלות – הגעתם למקום הנכון. אך אם לרגע מקשיבים למילים שמאחורי השירים ובעיטות הקאן-קאן באוויר, תמצאו גבב שוביניסטי שנדחף עמוק לגרון ונתקע שם. בתירוץ של עלילה, קיבלנו זרם בלתי פוסק של הומור מיני ורדוד על גבן של החשפניות. האמת שהן לא היו חשפניות אלא רקדניות מוכשרות שהיה ניתן להבחין בכך לולא התסריט דרש מהן ללבוש בגדי סטריפטיז.

ועכשיו ברצינות, מי האוויל שקונה את החרא הזה ומתעלם מהשוביניזם הגס בטענה שזה "אמנות" או לפחות בידור איכותי כפי שהתיאטרון אוהב לחשוב על עצמו? תעשו לי טובה, נמאס כבר מכל הבימאים, התסריטאים, או מי שלעזאזל לא יוצר את ה"אמנות הזאת", שכנראה לא מספיק טוב לו הפורנו שקיים מסביבנו בכל מקום אז הוא יוצר "אמנות" שמספקת את הדרישה לליהוק נשים לתפקידים מסוג זה.

תפקידים שטוחים כמו פנקייק

אין כאן התחסדות, צניעות או ניסיון לגזול את "מנדט השיקול האמנותי" – אתם רוצים עירום כחלק מאיזשהו מסר או טענה? אז שיהיה רלוונטי לעלילה בבקשה. לצערי, המקרה המדובר רק המחיש עד כמה קל לתרץ עירום כחלק מ"אמנות" הבמה, וכמה היוצרים המתוסכלים מצאו דרך לגיטימית לצרוך עירום וחפצון נשים דרך היצירה שלהם, יצירה ש"אונסת" שחקניות למלא תפקידים מסוג זה. הרי מה יותר קל מליצור שוק של תפקידים זולים, גרועים ושטוחים כמו פנקייק על מנת לספק את תאוות העיניים?

הסנגורים ינסו להדוף את טענותיי בכך שההצגה נחתמה במשפט "שלא יהיו יותר מלחמות ולא יהיה יותר סחר בנשים", אבל אצלי זה רק הותיר תחושה שניסו לעטוף את הכל בתירוץ הבנאלי "זה רק הומור". לעומת המשפט הקצרצר שניסה להכשיר את מה שנאמר לאורך כל ההצגה, ניתוח הדמויות מצייר תמונה נאמנה יותר למסרים האמתיים.

לספור? אני יודעת רק לנשק

למשל, הדמות הנשית הראשית, הזונה פיליה (רונה-לי שמעון), אינה יודעת לספור משום שהיא יודעת רק את מה שלימדו אותה בבית הספר לזונות: לנשק ולהיות בתולה עבור בעלה. בעלה העתידי במחזה הוא גנרל מפורסם שקנה אותה בדיוק משום שהיא בתולה. ומדוע לגנרל היה כל כך חשוב לקנות בתולה? כי כגנרל הוא אוהב לכבוש ולבעול כל אדמה בתולית חדשה.

דמות נשית נוספת היא אשתו של הסוחר העשיר ואמו של הרו, החצי הגברי בסיפור האהבה. דמותה מייצגת את דמות האם כאשר היא מתוארת כאישה מנדנדת, מפחידה ורודנית. אין בה שום גוון מיני משום שהיא כבר מבוגרת – דוגמא מצוינת ליישום הציר הדיכוטומי הידוע של זונה או מדונה.

האקזוטית, העירומה והזונות הבלונדיניות

הדמויות הנשיות האחרות בהצגה הן כמובן הזונות שמתחלקות לפי סטריאוטיפים הומוריסטיים; "האקזוטית", שנכנסת לבמה מחופשת לדמות מהסרט אלאדין, מתוארת לקהל כזוכת מקום ראשון באגן הים התיכון. היא מתנועעת על הבמה כמו פנתרה, כולל שאגות נמר אירוטיות, ומדגימה לנו את התפישה האוריינטליסטית בה השחור הוא אקזוטי וחייתי. מחוץ לבמה זאת בעצם רקדנית בטן מוכשרת שהיתה ראויה לבמה יותר טובה מההצגה הזאת.

הזונה השנייה היא "לונה", אקרובטית בעלת כישורים שכנראה לא היו מביישים את קרקס סירק דה סול המפורסם. לבושה בפחות או יותר כלום, היא הצליחה לגרוף הרבה קולות התפעמות ומחיאות כפיים מהקהל שכנראה הצליח לראות את פועלה ולהתעלם מהעובדה שהיא היתה כמעט עירומה. אחריהן הגיעו זונות תאומות-בלונדיניות, זוג שחקניות שכנראה אין להן כישורי ריקוד, ועל כן ההפקה הסתפקה בלשים עליהן פאות בלונדיניות יחד עם גדילי פטמות תואמות, טעם אמנותי משובח ללא כל ספק.

ובמקום הראשון – הבתולה אולימפיה

ולקינוח, אם לא הספיקו השוביניזם והגזענות, הגיעה הזונה "אולימפיה" – אישה טרנסג'נדרית שנישאה לגובה 185 פלוס. הבדיחות שהתלוו לעניין היו צפויות ולא מרנינות במיוחד. כמו בחיים האמתיים גם כאן היה מדרג ברור בין סוגי הנשים: היקרה והנחשקת ביותר מכל הזונות היא כמובן פיליה וזאת משום שהיא עונה למדדי היופי אך בעיקר בזכות בתוליה. הרי קרנה של אישה נמדד על בסיס בתוליה, לא כך?

מעולם לא הייתי צופה או צרכנית נלהבת של התאטרון, ועדיין התאכזבתי. התאכזבתי לא רק מהתוכן הנמוך והרדוד של ההצגה, אלא גם ובעיקר בגלל שאני יודעת שהתאטרון הוא מהענפים הכי מתוקצבים על ידי משרד התרבות. אז אני שואלת את עצמי "למה?" למה אני לא מקבלת תאטרון רפרטוארי איכותי? ואם זאת הרמה, אולי הגיע הזמן לחלק את התקציבים מחדש? כי אם זה מה שתיטרון הקאמרי יודע לייצר עבורי, אני מבקשת להפנות את המיסים שלי למקום אחר. תודה.

על החתום, אישה ורוכשת תרבות עתידית.


שתפו
קישורים לתגיות וקטגוריות