להיות צוק איתן

מאת:אופיר הלל
שתפו

היה היה אורי כהנא, והוא היה מניאק אמיתי. היו ימים שבהם הוא הלך בשדות, מביא את הבשורה על החלום ושברו, מקים לחיים את "מיתוס הצבר" הידוע לשמצה ומרכיב את קלסתר פני הישראליות. דמות הצבר מתה, והיחיד שהפיח בה חיים הוא אסי דיין, שאף גילם את כהנא בסרט המבוסס על ספרו של משה שמיר, שהיה נאמן לעצמו יותר משהיה נאמן לכל קריקטורה שביקשה לשוות לו את הישראליות בהתגלמותה.

צריך לזכור שמבעד לבלורית ולתואר היה בן אדם, ושהסתירות שחלו בישראלי המצוי צרות מלהכיל תמונת מצב עדכנית לישראליות כולה. מדוע בוחרים להפיח חיים במיתוס מת, ומה יש בדמויות כמו מסעודה משדרות וריקי כהן מחדרה, שהפך אותן לסמל הישראליות החדשה?

מאוחר יותר גילינו שבפועל הדמות שימשה בעיקר לשיחות סלון קנטרניות ולנבירה אקדמית משועממת, כי יש פייסבוק, שמכיל את פני השטח הישראליים כהווייתם ויוצר דיאלוג עם קהלו לאט ובמנות קטנות, בקיתונות של זעם ותהילה. מכאן לישראל 2014: יש מלחמה, או לפחות מבצע שמישהו קרא לו "צוק איתן" וגזר על כולנו להתהלך תמהים ושוטים בחוצות ישראל ("נו, איך קוראים למבצע הזה? איתן, משהו עם איתן, לא?") כשמפגיזים אותנו מפה ומשם, ולנו יש את כיפת ברזל שתצילנו מידם.

מסטטוס לסטטוס הייאוש נעשה יותר נוח

בין אזעקה לאזעקה, כשגג רודף גג ואיחול אחר איחול עולה על קירות הרשת החברתית שלי, החלטתי להתבונן קצת יותר לעומק על התגובה הוויראלית של הציבור למבצע – ככה זה, מסטטוס לסטטוס, הייאוש נעשה יותר נוח. טוב שם טוב משמן טוב, ועל כן בחרתי להשתחל לתוך שדה הקרב האמיתי והרדוף ופתחתי עמוד פייסבוק פיקטיבי תחת השם "צוק איתן", משום שאנשים שכבר איתרע מזלם להיקרא בשם שמתקשר לצוקים איתנים הפכו לכוכבי היום ונתנו משנה תוקף להאשטאג המלחמתי הבא.

צוק איתן ונחשל באדם, מזל טוב, יש לך חשבון פייסבוק! על מנת לעורר את הסנסציה הבאה תצטרך קודם כל להוסיף חברים ולהפוך את הפיקציה לקצת אמיתית, אז תכירו: צוק איתן, בן שלושים מנהריה במקור, שערק לעכו למטרות לימודים ושומר פינה חמה לנהרייניות שבו ("רמי לוי נהריה" היה החבר הראשון שלו בפייס), הוא מעריץ בפרהסיה את שלומי שבן אך מתחזק חיבה סמויה לשלומי שבת, צופה אובססיבי בבובספוג (איך לא), מחזיק בקראש על דוריה למפל ומחבב את הדפים "גירוש ח"כ חנין זועבי מהארץ", "כולנו בעד מוות למחבלים", "הליכוד שלי" ו-"יהודים וערבים מסרבים להיות אויבים". בלב הוא חולם על ניו־יורק-ניו־יורק, ומתגעגע לימים שבהם הכל היה פשוט יותר. תמים יותר. כשהכל היה שמח. ימים שבהם השם שלך לא היה אישיו. זהו קלסתר פניו של הישראלי המלחמתי: רכרוכי, שנון וחסר תקנה.

מבצע "שלבקת חוגרת"

בבוקר בהיר (וכשפייסבוק כבר הספיקו לחסום אותי ממשלוח בקשות חברות והודעות פרטיות לחוקריו של הגימיק; אחרים כבר העלו חשדות ששב"כניקים מסתובבים כאן) ובעוד יום של השכמה מאזעקה (והפעם לא בשמונה על השעון, אלא תוך התחשבות בשעות השינה שלי – אחת עשרה זה ממש לא רע), התעוררתי עם תשע התראות, שלוש הודעות וחמש בקשות חברות.

ממעמקי הרשת החברתית אני נתקל בשמות רופסים למבצעים הבאים ("שלבקת חוגרת", "אשך טמיר", "ביצה שלוקה"), בסלפיז במקלטים וביירוטים ומגלה מחדש את "המיסטיקנים הסינים". "כנראה שכן, אני המבצע שמתחולל לנגד עיניך, אם לא עשית בשכל וברחת לחו"ל", אני משיב (פלוס סמיילי) למישהו ששואל אם אנחנו מכירים.

הדרך ליצור פרובוקציה זולה עוברת דרך המסננים הגסים והמשוננים ביותר של הרשת: תשאלו את איתן צוק שעוד עשה בשכל להיוולד עם השם הזה מעצמו, ואולי גם יעשה ממנו קריירה. האם שרוליק איתן יעמוד בפרץ? שוחחתי בנידון עם יאיר, דוקטורנט מכפר סבא, ששלח לי את אלבום המתכונים הטבעוניים שלו (חלק מהגלידות שלו נראות כמו גפילטע פיש ביום טוב, העוגות נראות נהדר) וסיפר לי על הקונדומים הטבעוניים שהוא מייבא, ולא לטבעונים בלבד.

אתה לא עסוק בעזה או משהו?

לפעמים נדמה לי שתמונות של "שתהיה שבת שקטה" בשפתיים משורבבות, "הקב"ה יצילנו מידם!!! " ו-"את פצצה כמו הקסאמים", רק דוחקות את הקץ, שגם אהוד יערי כפול ארבע על המרקע לא יצליח ליירט. אני מתכתב כרגע עם ענת, שמנסה להבין מי אני ומה הקטע, ומשיב לה שמדובר באנשים נורמטיביים עם ראש על הרגליים ועמוד ענן. היא לא צוחקת.

אסון התחולל כשנפרץ עמוד הפייסבוק של יעקב אחימאיר, כשאצבע משולשת כחולה-לבנה מככבת בתמונת הפרופיל עם הכיתוב הפואטי "לך תזדיין אתה ישראל". בר שואלת: "אתה לא עסוק בעזה או משהו?", ואני עונה שתמיד יש זמן לפייסוש. "אז קדימה. לך תטריד פלסטינאים במקום אנשים תמימים", היא עונה, ואני משיב שזה מה שאני עושה ברגעים אלה ממש.

מלחמה היא-היא מה שאנחנו עושים ממנה: אוסף של מילים יפות ופרשנים צבאיים, חלקי ניבים סתומים וברבורים, תהייה על קנקנו של העולם, נבירה אינסופית ומאוד מתעתעת, אוסף של טיפוסים מוזרים. לפעמים יפה לעמוד כצוק איתן מול האיום ההולך וגובר, להתלונן ולהתרונן ובעיקר להשקיף על חיינו.
ותודה לך, צוק איתן, שהביאונו עד הלום. מי יודע, אולי דורות של ילדים עוד יגדלו עליך.

הכתבה מתפרסמת בשיתוף  אתר Resh, מיזם הכתיבה של הנוער בישראל.


שתפו