מי שהיה לאחרונה בקניון עזריאלי, ודאי שם לב איך צץ לו בשקט פסל חדש בסמוך לכניסה הדרומית על צומת קפלן. לא כל יום העירייה מקצה משאבים לאמנות רחוב, שמתוקף היותה נגישה לכולם מאפשרת לאזרחים לא רק לצרוך תרבות אלא גם ליצור שיח בינה ובין העוברים והשבים. מדובר בשיח שיכול להיות חברתי, פוליטי, מגדרי סביבתי – כל כך הרבה דברים בעלי חשיבות שראוי להקצות להם מקום, ומשאבים.
הפסל מציג שבע דמויות שנעשו ביציקת ברונזה הנישאות לגובה של יותר משני מטר. ניכר כי היוצר רצה להאדיר את הדמויות, לגרום לצופה להסתכל מעלה בהערצה אל "גיבורי תרבות" שאופיינו בפאתוס ציוני מובהק. חיפשתי את שם היצירה ואכן צדקתי: "המסע הציוני", הוגה ומתכנן – האדריכל דוד עזריאלי.
כן, זה הוא דוד עזריאלי, אדריכל ויזם ידוע. אותו עזריאלי שבבעלותו 13 קניוני ענק ברחבי הארץ החל מקניון עזריאלי שלידו הפסל מוצב, ועד לקניון מלחה, הגראנד קניון ועוד רבים. מבין שבעת הדמויות, דמותו של עזריאלי ממוקמת במרכז המעגל כאשר מסביבה נבחרו דמויות אייקוניות מהעשייה הציונית: חלוץ, לוחם, אחות, אשת עסקים מדען ואיש הייטק. והמחשבות כבר החלו לדגדג לי באחורי הראש, מתעקשות להציף קול ביקורתי שמעלה תהיות לגבי אתיקה של אמנות (אם זאת אכן אמנות) במרחב הציבורי.
מהו בעצם "המרחב"?
קודם ראוי שנתייחס לשאלה מהו המרחב? נשמע כמו שאלה שמיטב הפילוסופיים התמודדו איתה. בשליפה מהירה ממוח שספג תיאוריות של תיאורתיקנים רבים, עלו וצפו בזה אחר זה מישל פוקו, זיגמונד באומן ואפילו פרדריק ג'יימסון. כולם חקרו את יחסי האדם-מרחב והאופן בו המרחב משפיע עלינו כיחידים וכחברה. פוקו אמר שמיקומנו במרחב מגדיר את זהותנו. זיגמונד באומן דיבר על כיבוש המרחב על ידי המפות ופרדריק ג'יימסון ניתח את חוסר היכולת שלנו להתמצא במרחב כעוד סימפטום למצב הפוסט-מודרני.
הרבה מילים ארוכות ותיאוריות מסובכות, שבסופו של דבר מתנקזות למכנה המשותף הרחב ביותר: המרחב שלנו חשוב, מאוד. המרחב הוא חלק ממי שאנחנו, מקום בו אנו פועלים, חיים ולפיו מכוננים זהות חברתית מסוימת. מה המשמעות אם כן של מה מציגים לנו במרחב? ומה היה שיקול הדעת בבחירת מושא הפסל שמאדיר דמות הקשורה באופן מובהק לאותו קניון מדובר? האם הפסל, שמנסה לעבור כיצירת אמנות למען הקהל הרחב, הוא באמת אמנות? או שאולי מדובר בפרסומת? ואם זאת פרסומת, מדוע היא מוצבת במרחב הציבורי שהוא שלי ושלכם? האם אין חוק המגדיר איפה מותר ואיפה אסור לפרסם? או שאולי כל אחד יכול לבוא ולתקוע פסל על שמו באמצע הרחוב, במידה ויש לו את האמצעים.
פרטי או ציבורי?
בבדיקה מהירה התברר שלפי טענת עיריית תל אביב-יפו, הפסל שנחנך בתחילת השנה (2014) הוצב ללא היתר. כלומר, בהצבת הפסל קבוצת עזריאלי למעשה השתלטה על שטח ציבורי, כזה המשרת עשרות אלפי עוברים ושבים תחת מסכה של "אמנות". הסוגיה מסתבכת כאשר מתוך ניסיון מחאה נתלו על הפסל סרטים צהובים, מה שדווקא היה יכול להפיך בפסל שיח אמנות רחוב מעניין, אך הם הוסרו על ידי מאבטחים תחת הטענה כי הפסל הוא רכוש פרטי. האם אין כאן פרדוקס? רכוש פרטי שמוצב על שטח ציבורי? יצירת אמנות שהיא בשטח שלנו אך לא עבורנו?
אבל זה לא הדבר היחיד; יש משהו בפסל הזה, פרסומי ככל שיהיה, שמשקף בעייתיות מסוכנת ורחבה יותר. ישראל אינה המדינה היחידה שיש בה חיבור בין אמנות לעושר. בארצות הברית למשל הקשר בין עשירי המדינה לאמנויות הוא בין ההדוקים והוא נכנס תחת הגדרה קטגורית הנקראת "פילנתרופיה". פילנתרופית התרבות בארצות הברית היא ענפה ביחס לישראל ואף מתוגמלת בהקלות מס שמעודדות את העשייה והתמיכה בפיתוח התרבות.
עוד ביס בעוגה
אך חשוב להתעכב על אלמנט חשוב ביחסי הממון-תרבות; בעוד הפילנתרופיה האמריקאית תורמת את הכסף ותומכת ביוצרים על מנת שהם ייצרו תרבות ואומנות, קבוצת עזריאלי לקחה את המושכות לידיה ובכך הופכת מתומכת בתרבות ליוצרת בעצמה. במילים אחרות, קבוצת עזריאלי הפכה למתחרה בזירת היצירה הישראלית. שינוי קטן שעושה הבדל גדול, הרי אם כל החברות הגדולות יתנהלו כך, כיצד יוכל היוצר להתמודד אל מול גופי ענק?
האם לא מדובר בעוד נדבך בהשתלטות? האם לא נדמה כי כל יום נוגסים עוד ועוד במרחב הציבור? דברים כמו הדיור הציבורי, הרפואה הציבורית, החינוך. אז מה אכפת לנו אם עכשיו יש שר"פ במקום קופה כללית, ומה זה משנה שדירות יוקרה מבית היוצר של יצחק תשובה נבנות בשטחים שהיו יכולים מוקצים לבנייני דיור ציבורי? ובאותה מידה, מזה משנה שאני כעוברת אורח צורכת תרבות שמהללת את דוד עזריאלי?
אם אתה לא שם אתה לא קיים
דוד עזריאלי בהחלט שם, והוא בהחלט קיים. הוא שם והוא קיים על חשבונם של אחרים. וכל זה נעשה בעדינות, מבלי שנשים לב, מבלי שנעלה על דעתנו סוגיות ושאלות על מרחב ציבורי ועל זכותנו הציבורית למרחב הזה. מבלי ששמנו לב אמנות שמשווקת לנו ככלי על ידי האמנים ולמען החברה, נכבשה והפכה לעוד כלי שיווקי מבית קבוצת עזריאלי.
—————————————————————————–
מכתבים למערכת:
זמן לא רב לפני שהלך היזם המיתולוגי, דוד עזריאלי לעולמו, החליט נבו אביטבול לשלוח לו מכתב אישי. המכתב מצורף כחלק מתגובתו של נבו לפוסט במעמול.
לכבוד: מר דוד עזריאלי היקר,
הנדון: הפסל שלך.
אתמול שמעתי לראשונה על הפסל שהצבת בכניסה לקניון שכבר מזמן נקרא על שמך. היום נוכחתי לראותו בעצמי, ונדמה לי שאני מבין את שעובר על ליבך, אפילו אם רק במעט. אתה מפחד. אינך ילד וגם לא נער וכעת אתה מפחד. לא מהמוות אתה מפחד אלא מהדבר שיגיע אחריו. "הזיכרון". אתה חושש מהאופן שבו יוזכר שמך בכל הקשר שהוא. מהטקסטים שילדים ילמדו אודותיך בבתי הספר ומהסיפורים שיספרו אבות לבניהם בדור הזה ובדורות הבאים אחריו. חשוב שתדע שאינך לבד. ההיסטוריה האנושית מלאה במנהיגים שפחדו פחד מוות מהיום שבו הם יאבדו את השליטה על דמותם הסימבולית.
שלמה המלך כתב אודות פחדיו מהזיכרון, שלאחר מותו, את ספר קהלת. הוא עשה זאת בתסכול עמוק שגרם לו להגדיר את חייו במושג "הבל הבלים". במידה וקראת את ספרו, ודאי שמת לב לקשר שבין תסכולו העמוק ובין ההבנה שאין לו שליטה על האופן שבו ייזכר לאחר מותו. "וְשָׂנֵאתִי אֲנִי אֶת-כָּל-עֲמָלִי, שֶׁאֲנִי עָמֵל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ: שֶׁאַנִּיחֶנּוּ, לָאָדָם שֶׁיִּהְיֶה אַחֲרָי. וּמִי יוֹדֵעַ, הֶחָכָם יִהְיֶה אוֹ סָכָל, וְיִשְׁלַט בְּכָל-עֲמָלִי, שֶׁעָמַלְתִּי וְשֶׁחָכַמְתִּי תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ". אפשר להבין את תסכולו טוב יותר אם קוראים את דברי הפתיחה של ספר מלכים א'. שם מוצג אביו, כסובל מאימפוטנציה ואלצהיימר בשעה שאדוניה בן חגית גונב ממנו את מלכותו.
אין לי ספק שתרומתך ליהודי העולם ולמפעל הציוני חשובה במיוחד ומן הראוי שתיזכר גם בדורות הבאים. הבעיה היחידה היא הפער בין האופן שבו אתה מעוניין להיזכר בתודעת הציבור, בין מעשיך במרחב, ובין דעת הקהל הציבורית ביחס למה שאתה מייצג. מסיבה כלשהי, אתה מתעקש להאמין שמגדלים העשויים בטון ופלדה ינציחו את שמך לעתיד בצורה חיובית כלשהי, וכן שפסל ברונזה יספר אודות מקומך ההיסטורי במפעל הציוני. נדמה לי, שגם יצירת הברונזה הציונית וגם שפע המגדלים הנושאים את שמך יעניקו לך זיכרון הפוך מהזיכרון שאתה מחפש.
כבר עכשיו אפשר לדמיין אב שהולך עם בנו ליד הפסל ומספר לו אודות האיש שקנה את מדינת ישראל. הוא יספר לו כיצד כבש את המדינה בקניונים שהפכו את האזרחים לעניים יותר ויותר. הוא יספר לו על תרומתו של האיש לקידום תרבות הצריכה והשפע האמריקנית, ולהרס ערך הענווה שהיה נכס לתרבות הישראלית. הוא ימשיך ויספר לו אודות האיש שהצליח לקנות את ההווה אך לא בא על סיפוקו וביקש גם את העבר והעתיד. האיש שניסה לקבע את ההיסטוריה במרחב, אך שכח דבר אחד חשוב במיוחד. החומר שנמצא בידיו, סופו להתכלות ולהתבלות. אבל לא כך הדבר בנוגע לתחושות האזרחים אודות מעשיו. הם שיהפכו לסיפורים ויקבעו כיצד ייזכר האיש בדברי הימים.
יצירת הברונזה כשלעצמה מעוררת סלידה ממך ומעשייתך רבת השנים שדווקא כן היטיבה עם אזרחי מדינת ישראל. הצבא, החינוך, המדע, התרבות והמרחב הציבורי בישראל, יישאו את שמך בשקט ובקול. דווקא ערך הצניעות או מתן תרומה בסתר היו יכולים להעניק לך את הזיכרון שבו אתה מעוניין. הניסיון לקבע את ההיסטוריה במרחב הציבורי ואת דמותך הציונית בפסל, עלול להתהפך כגולם הקם על יוצרו. מסיבה זו אני כותב לך כעת. עצוב לי על כך שיגיע יום ושמך יקרוס עם הבניינים כשהברזל והפלדה כבר לא יהיו מספיק חזקים. כמו כן, קשה לדמיין שבעתיד יהיה עניין ציבורי כלשהו בהשארת פסל הברונזה, כאשר כבר עכשיו הוא מעורר אנטגוניזם ציבורי, וחילולו הופך לאמנות. תעזור לציבור לזכור את הדברים הטובים והחשובים שעשית ועושה, ותמקם את הפסל במקום שהוא ראוי לו. בביתך הפרטי
