עם ישראל: נא להתנהג בהתאם

מאת:יעל חמו-רגב
שתפו

ימים לא קלים עוברים על מדינתנו, בין אם אתה אזרח מהעשירון העליון, מעמד הביניים, או מעמד נמוך. כשיש אזעקה כולם רצים למקלטים. לכל אחד יש מישהו בקו האש, בין אם משפחה בדרום, בין אם מכר בסדיר, או שאתה עצמך נקראת למילואים. גם כשאנחנו רוצים, אי אפשר להתנתק, בראש ובראשונה כי זה מציף את המדיה, בכל פלטפורמה אפשרית. שנית, כי יושב לך על הכתף מעין משה רבנו קטן, שאוחז את לוחות הברית ובין הדיברות, בולט במיוחד דיבר חדש: "לא תעשה כיף בזמן מלחמה".

נוצרה תופעה מעניינת בקרב אזרחי מדינת ישראל בימים האחרונים, משהו שהרגשנו כבר מזמן, סימפטומים למחלה שלא התייחסנו אליה קודם לכן, וכמו כל מחלה- נדרש טיפול. למחלה הזאת יש שם. המונח המקצועי יהיה "מלחמת אזרחים", ושפת הרחוב תכנה אותו "שנאת אחים". כך או כך, אפשר להמשיך להתעלם מהמחלה, אבל אין זה אומר שהיא לא תתפרץ במהרה.

מ"שובו אחים" למלחמת אזרחים

הכל התחיל במבצע "שובו אחים". כל בעל חשבון פייסבוק ראה את כתבי השנאה לכאן ולכאן, החל מ"מוות לערבים", ועד ל"אני מתבייש בעם שלי". ומשם זה רק הלך והידרדר: "שייפול לכם טיל על הראש", או "עופו לעזה", ומהצד השני: "רוצחים, מחבלים, אתם לא שונים מארגוני הטרור ", "מדינת ישראל, ידייך מגואלות בדם, שלטון כיבוש אכזרי". והקרב התרחש לא רק בזירת הפייסבוק, בין אזרחים מהשורה, הוא הגיע גם לדרגות הגבוהות. החל מגדעון לוי שפרסם את כתבתו "הרעים לטייס", ועד לחברת הכנסת מירי רגב, שכינתה את חבר הכנסת זחאלקה "טרוריסט, עוכר ישראל" וביקשה שיעיפו אותו עם הכסא לעזה.

מאז ומעולם, גאוותנו היחידה לא הייתה בחינוך, במגרשי הכדורגל, או באחוזי התיירות הגבוהים. לא פעם התביישנו בעצמנו, על חוסר הייצוגיות שלנו כתיירים בחו"ל, על חוסר הסבלנות בכבישים, ועל היכולת הייחודית לקומבינות, עקיצות ועקיפת תורים. אבל באותה נשימה, תמיד התגאינו בדבר הזה שנקרא אחדות. תמיד אמרנו שבזמן מלחמה עם ישראל הא אחד, מארחים אחד את השני, כואבים אחד עם השני, פתאום כולם נדיבים וסבלנים, תופעה ראויה להערכה. אלא שעכשיו המציאות היא אחרת. ואיך לא?

מדינת פרשנים

אנחנו כל היום נתונים ללחצי התקשורת. וודאי לא פעם שמעתם את המשפט: "כולם נהיו פרשנים פתאום", ואכן, כולנו פרשנים, ולמה שלא נהיה? כאשר כל היום אנחנו שומעים, קוראים ונושמים חדשות, כשמראיינים כל אזרח פשוט ושואלים אותו: "מה לדעתך צריך לקרות עכשיו?", נותנים אישור לכך שכל אחד פרשן. למען הגילוי הנאות, גם אני חשבתי שאני פרשנית, נתתי את דעתי בישיבה עם חברים, בטוקבקים ועוד, אבל אז הבנתי שקטונתי.

ביום הראשון שניסתי להבין לעומק את תמונת המצב התייאשתי. ניסתי להבין את תמונת המזרח התיכון, אלא שזאת תמונה כל כך מורכבת, המשתרעת על סכסוך של אלפי שנים, ולמרות הקישורים הנפלאים של "ויקיפדיה", ייקח לאלו שלא בקיאים, לפחות שנה או שנתיים של לימודים כדי להבין אותה. יתרה מזאת, רובנו לא מודעים למתרחש בחדרי חדרים, לפעולותיו של המודיעין, השב"כ או המוסד, לרובנו המוחלט פשוט אין שמץ, אבל יש בהחלט דעה.

לא שזה פסול להיות בעל דעה, אבל בואו ניקח אוויר ונעשה את מה שאנחנו טובים בו – אחדות, לפני שאנחנו רצים לתיאטרון הבימה להפגין אחד מול השני. בואו לא נכעס אחד על השני, בגלל דבר לא ברור. לי אין מושג איך תושבי עזה מרגישים, וגם אין לי מושג איך זה מרגיש להתעורר בבוקר מהודעה: "תושבים יקרים אנא הישארו בבתים יש חשד לחדירת מחבלים". אבל הרגשתי פחד לא פעם במהלך המערכה האחרונה, כששמעתי אזעקה, כשקיבלתי טלפון מהמילואים, כששמעתי שמות של הרוגים, או כאשר מתפרעים חסמו את הכביש לישוב שלי וזרקו בקבוקי תבערה.

באותם רגעים, כל מה שרציתי לעשות זה להתנתק ולהתחבר; להתנתק מהמציאות העגומה הזאת, למרות נוכחותו של משה רבנו שהזכרתי קודם, ולהתחבר למשהו גדול יותר, לחיבוק רחב של עם ישראל. אז כדי להתנתק ולהתחבר, התחברתי לפייסבוק, אבל גם שם לא זכיתי לנחת או חיבוק, גם שם המונים הפגינו אחד נגד השני, גם שם הרגשתי פחד. ואז הדלקתי טלוויזיה, וגם שם דיברו על המצב, ועד שמצאתי ערוץ בו לא משדרים חדשות, הרגשתי רע. וכאן הגיע הזמן לחשיפה: האח הגדול.

 

ממשה רבנו לאח הגדול

אני עובדת כמבזקנית באתר "מאקו", ובמסגרת תפקידי אני כותבת עדכונים שותפים על המתרחש בבית האח הגדול. חלקכם וודאי חושב על מילות המפתח הבאות: שטחיות, רדידות, צביעות, טמטום ועוד מגוון האשמות. אז בראש ובראשונה, זאת העבודה שלי וטוב לי. ושנית, מי מינה אתכם להיות המשה רבנו שלי, או של שאר העם? לא פעם, בזמן שכתבתי עדכונים, נתקלתי בטוקבקים זועמים סגנון: "חוסר התחשבות, מי משדר תכנים רדודים בימים כאלו", "בושה וחרפה שאנשים מתעסקים בדבר זול ודבלי" וכו'. לא פעם נתקלתי בסטטוסים כועסים והמומים: "אני לא מאמינה שקטעו את החדשות בשביל האח הגדול".

אז הנה דברי לכם, הזועמים הכועסים והמתסיסים. כמה עוד אפשר? כמה אפשר לשמוע חדשות, כמה אפשר להתעסק בזוועות ללא שינה בלילה, כמה אתם יכולים לדחוף את האף שלכם לתוך הסלון הפרטי, של זה שאתם כלל לא מכירים? ומי לעזאזל מינה אתכם לקבוע מהי תרבות גבוהה? למה זה בסדר ללכת לראות הצגה ב'הבימה', למה זה בסדר לצאת לארוחת ערב או פאב, למה זה בסדר לראות שידורים חוזרים של סיינפלד, ולמה זה לא תקין לברוח שנייה אחת מהמציאות? הרי ברור שאם יש מבזק מיוחד מיד יקטעו את שידורי האח הגדול, כמו שכבר עשו בתוכנית הזו ובתוכניות אחרות, כמו גיא פינס או דה וויס.

אז באמת קריטי לאסור שידורים של האח הגדול בגלל המצב? באמת חשוב לשמוע בפעם האלף, את אותם מרואיינים, שהתארחו כבר בשלושת הערוצים המרכזיים, ואמרו את אותם משפטים על כך שהמצב קשה ומסובך. אני באמת מבינה את הצורך העז של כל אזרח להביע את עצמו, לכעוס או לתת פרשנות ולחלוק מחשבות רק כדי להשתחרר. אבל אפשר גם אחרת, דרך המוזיקה, דרך תמונות, דרך צחוק וחוש הומור, לא חסרות דרכים מבלי לפגוע ולשנוא כל מי שעושה משהו שלא לטעמנו.

ומי שלא נאה לו, שיעביר ערוץ, אבל תנו לאנשים הזדמנות להתאוורר, כל אחד בדרכו שלו. ואם אותו אדם שיושב בסלון, לא חפץ לנסוע משדרות לתיאטרון הבימה, או לצאת מהבית כשבכל רבע שעה יש אזעקה, תנו לו ארבעים וחמש דקות של אסקפיזם וניקוי ראש, בין אם זה האח הגדול, מאסטר שף, סיינפלד או ארץ נהדרת. כולם צועקים את אותה זעקה: תנו לחיות. חלק מבקשים ממדינת ישראל שתיתן לאזרחי הדרום לחיות בשקט, חלק מבקשים שאזרחי עזה יחיו בשקט, ובתוך כל זה – שכחנו לתת אחד לשני לחיות בשקט והכי חשוב, שכחנו להיות מאוחדים.


שתפו
קישורים לתגיות וקטגוריות