די לצחוק עלינו בפרצוף

מאת:מיכל בלוך
שתפו

הסכסוך הישראלי-פלסטיני הוא בן יותר ממאה שנה, נכון. ואולי היה חסר רק טריגר כדי להתחיל את כל הבלאגן הזה, גם זה ייתכן מאוד. אבל ראוי לזכור בכל זאת מה הוביל למבצע "צוק איתן" עכשיו, להתעכב גם על נקודה אחת קטנה על רצף של מאה שנות סכסוך; לבחון אותה היטב ולשאול – מיהם האחראים למצב שאנחנו נמצאים בו כרגע?

נחזור חודש אחורה: ביום חמישי לפני ארבעה שבועות נחטפו שלושה נערים ישראליים, פרשה שהסעירה את המדינה והכאיבה לרבים באופן אישי. מוקד 100 של המשטרה וצה"ל נרדמו על המשמר, וייתכן שאם לא היה מתרחש המחדל, ניתן היה לאתר את הרוצחים ולסגור את האירוע תוך שעות בודדות. במקום, הוחל צו איסור פרסום על הפרשה והציבור חשב (או רצה לחשוב) שהאירוע הקצר הזה עוד לא הסתיים, שיש עוד תקווה.

אל תצאו עם זה לתקשורת

נכון, צו איסור פרסום הוא הכרחי במצב כזה, ואי אפשר להודיע על שום דבר באופן רשמי עד שלא יודעים בוודאות – והרי לא היו גופות שיאמתו את ההשערות הפסימיות. אבל בגלל אותו צו איסור פרסום, ציבור שלם חי באשליה במשך יותר משבועיים: התארגנו תפילות, מפגשים, אירועי תמיכה ומה לא – מדינה שלמה רצתה להיתלות בתקווה התמימה שהילדים עוד בחיים. למה בכלל לחשוב אחרת?

ובאמת למה לחשוב אחרת? מי שאינו בכיר בצה"ל או במשטרה, ומי שאינו נבחר ציבור או עיתונאי, לא שמע את ההקלטה השערורייתית של שיחת הטלפון בין גיל-עד שעאר למוקדן המשטרה. לציבור אמנם נאמר שהתקיימה שיחת טלפון כזאת, אבל מה שעלה בגורלם של גיל-עד שעאר, אייל יפרח ונפתלי פרנקל לאחר מכן היה לגמרי לוט בערפל, לפחות לישראלי הפשוט. מי שהיה בסוד העניינים ידע היטב שהילדים כנראה אינם בחיים, אבל המסרים שהועברו בתקשורת התעקשו להישאר כפולים (הערכת המצב העיקשת שהנערים בחיים, ולעומתה הסריקות בבורות).

לחתוך את המתח עם סכין

צו איסור פרסום הוא קודש קודשים, ואסור לגעת בו, על זה אין ויכוח. הרי בזכותו אולי הילדים יהיו בסדר (הם בחיים, לא?), אבל יותר מכך, במקרה הזה ובמקרים נוספים, הצו הזה שומר על שמה הטוב של המשטרה. למה כל כך קל לנו לקבל את העובדה שמסתירים מאיתנו מידע? במשך שבועיים וחצי התפללנו, פתחנו את הלב וגם קצת רבנו בינינו, למרות שבגדול קיווינו שהכל יהיה בסדר. אבל מה שקרה בזמן הזה, בלי שנדע, הוא שצחקו עלינו בפרצוף; הדרג הבטחוני, המדיני והתקשורתי הבינו מהר מאד שהילדים כבר מתים, ואנחנו המשכנו לקוות. המתח נבנה ונבנה, עד שהכל התפוצץ.

מיד אחרי ש"התגלה" כי שלושת הנערים נרצחו, היה רצון לנקום, לעשות משהו. נתניהו אמר מיד שהאחראי ישלם ביוקר. אבל מענין לחשוב שלא שמענו את הדרג הבכיר ולא את הציבור מדבר (ומתנהג) בכעס כזה אחרי רצח שלי דדון, ברוך מזרחי, עדן אטיאס ואפילו לא משפחת פוגל. איכשהו ברור שכששוליים עושים מעשה נפשע שלא במסגרת פיגוע "מסודר" עם נטילת אחריות, זאת לא סיבה לצאת מהכלים ולתקוף את הבסיסים המאורגנים של ארגוני הטרור. אז מה השתנה הפעם? פשוט מאוד – הלוקשים שהאכילו אותנו במשך שבועיים וחצי.

הידיעה על דבר מותם של שלושת הנערים, צריך להודות, הביאה לרגעי אחדות מרגשים וליוזמות מדהימות של אזרחים. היא הובילה לקצת ביקורת על המשטרה, שמהר מאוד התדרדרה לזעם ורצון לנקמה מצד חלקים בציבור (גם אם הם נחשבים ל"שוליים"). התגובה לא איחרה לבוא: רצח מזעזע של נער פלסטיני.

נוח לא לשאול

חשוב לי להבהיר: אשמה היא אשמה, ורצח זה רצח – האשמים האמיתיים בשני האירועים הם מרוואן קוואסמה ועאמר אבו עיישה, וששת הנערים הישראלים שהואשמו ברצח מוחמד אבו חדיר וששמם עוד לא פורסם. אבל במדינה מתוקנת, כשמתרחש רצח (ובטח כשהוא מתרחש על רקע לאומני), יש שלושה צדדים בסיפור – רוצח, נרצח, ורשות מבצעת; הנרצח הוא הקרבן, הרוצח הוא האשם, והרשויות הן האחראיות.

הכוונה שלי ב"רשויות" היא לכל השותפים במחדל הזה, שהם כאמור המשטרה, הממשלה וגם אנשי התקשורת שידעו את האמת ולקחו ציבור שלם בשבי, בהטעיה צינית ומרושעת – שנועדה לכסות כמה שיותר זמן שניתן את ערוותם של המשטרה והצבא בטעות המרה (אופס, מצאו את הגופות). בכל הזמן הזה אף אחד לא הדליף מידע (למרות שראינו טוב מאד מהו כוחן של שמועות), ואף אחד לא קבע קביעה נחרצת, שהיתה כל כך נחוצה לציבור הדואג.

ובצד השני לא נשארים חייבים – יש רצון לנקום בדיוק מאותה סיבה. מהומות ברחובות ועכשיו גם הזרוע הצבאית של חמאס נכנסה לתמונה (בתור מי שגרה בשדרות ובכלל, אני חייבת לציין שאיני מצדיקה גם את ירי הרקטות בשום צורה). אז עכשיו האש כבר גדולה מדי וקשה לכבות אותה, חייבים להשתלט עליה ולהחזיר את השקט. הציבור כועס, כרגיל, על השונאים המסורתיים שלנו, והשאלות הקשות שאנו צריכים לשאול מבפנים מעופפות להן בין התפרעות לאזעקה לפרשיית שחיתות פיקנטית חדשה.


שתפו
קישורים לתגיות וקטגוריות