בלוז של עבדים

מאת:לירון מעדני
שתפו

אנחנו קובעות בבן יהודה בתל אביב. הכניסה לבניין צדדית ואפשר להחמיץ אותה בקלות. אנחנו מתקשרות אליו מלמטה, והוא אומר לנו לעלות קומה וחצי. אנחנו נכנסות לבניין ישן ולא נקי במיוחד. את הדלת פותח לנו בחור גבוה עם סיגריה ביד, הוא מושיט את ידו ואומר "נעים מאוד אני אסי". הדירה קטנה וצפופה. אסי מציע שתייה. באמצע הסלון מחשב, גיטרות שונות, מנדולינה, אורגן, אוזניות, מיקרופון וספוגים על הקירות. הכל מזכיר אולפן הקלטות מאולתר. החדר חשוך ואפוף בעשן של סיגריות. הקירות מקושטים בשטיחים, על הרצפה פסלים גדולים, יש גם טלוויזיה וממיר שעליו נחה החתולה של אסי שישנה במשך כל הראיון. אנחנו יושבות על ספה רחבה ומימין הפסנתר, לידינו על הספה משתעשע סימבה הכלב המשפחתי. במרכז יושב אסי על כיסא ואוחז בגיטרה המגוננת עליו מהעולם החיצון.

http://www.youtube.com/watch?v=02VLGYQccw8

אסי נולד וגדל בירושלים, הוא מספר ש"המוזיקה התחילה אתו" לקחה חלק נכבד מהחיים שלו מאז ומעולם: "מאז שאני זוכר את עצמי אני שר ומנגן, אמא שלי אומרת שבגיל עשר הייתי שר להם בארוחות שישי ולפעמים גם מופיע על הספסל בשכונה". הוא מנגן על גיטרה ופסנתר בעיקר משמיעה. הוא אומר שהמוזיקה היום לא קשורה לאמנות וליצירה אמיתית. "אלו ימים שלגמרי ביזנס, תעשייה, ערוץ 2 או מזרחית. אין כמעט אמנות. מה שיש נמצא במחתרת. אלו ימים שבהם קובי פרץ עושה 12 קיסריות בשנה ושלום חנוך פעם בחודש בבארבי".

המוזיקה שלו הושפעה מג'ימי הנדריקס, סטילי דן ובן הארפר. אומרים לו שהוא מזכיר את שלום חנוך, שמוליק קראוס ואריק איינשטיין. אבל הוא מעדיף להיות רק אסי, עם הסגנון המיוחד שלו.

אברג'ל כותב על החיים, על חוויות מהכלא ועל הסמים. לא רבים מכירים את היצירות שלו, אבל יש לו הקהל שלו: "אני יכול להגיד שמשמיעים אותי ב-FM 88 כל הזמן, אז מי ששומע 88 כן מכיר אותי. אני מוזיקאי, לא בדרן, קשה לי לעשות כל מיני דברים שהם נטו תקשורתיים". כיום הוא מגדל לבדו את שתי בנותיו, נערות מתבגרות.

אברג'ל הוא גבר נאה, גבוה, שחום ובטוח בעצמו ובדרך שלו. כשהוא מדבר על הבנות שלו הוא מתרכך ומחייך. "הן מדהימות שתיהן. כל אחת שונה לגמרי מהשנייה. הגדולה מפציצה בטירוף. היא נשמעת כבר כמו זמרת מקצוענית. הקטנה גם היא מאוד מדויקת ומאוד מרגשת, אני כמעט בוכה שאני שומע אותה שרה. הן בנות 13.5 ו-12".

כשאנחנו שואלות על אם הבנות, אברג'ל מתיישר על הכיסא ומאבד את הנינוחות שלו. "אמא שלהן נמצאת בירושלים". על ירושלים הוא אומר: "יש בה אנרגיה, במיוחד כשאני הייתי ילד, היום היא יותר קשה, כל מוזיקאי שיצא מירושלים בא עם יציאה מיוחדת, למוזיקה יש ריח ולמוזיקה של ירושלמים יש הריח המיוחד שלה".

כמה שנים אתה מגדל אותן לבד?

"כל החיים. היו שנתיים שהן היו עם אמא שלהן, זה היה בדיוק כשהשתחררתי. הייתי קצת חלש אחרי הכלא, אז היא לקחה אותן קצת. ומאז הן אצלי. הגדולה היא במגמת מוזיקה והיא שרה מדהים, היא קלאסית. נגיד שהיא לוקחת את 'כוכב נולד' ברוורס. אני רוצה שהן ילמדו ויהיו מוזיקאיות".

אסי מפהק הרבה ומספר שהוא לא ישן. הוא עובד כל הזמן. כשאנחנו שואלות למה, הוא עונה: "כן לפעמים ימים, אתן יודעות רוק'נרול". השאלה המתבקשת היא אם הרוק'נרול לבד או שמצטרפים אליו גם הסקס והסמים. אסי מסמיק ועונה "סקס בטח, אבל סמים עשיתי הרבה בעבר. היום כבר לא". הוא מהסס ושואל אותנו למה אנחנו שואלות על סמים. זה מתבקש בגלל הקשר של מוזיקת רוק'נרול ולסמים.

אנחנו עוברים מהסמים לעבר הרחוק, למקומות אחרים, כאלו שאסי לא אוהב לדבר עליהם. הוא אומר: "אני לא מתבייש בשום דבר שעשיתי, אני פשוט לא רוצה שהבנות שלי יקראו את הדברים האלה בעיתון".

אז מה היה בעבר?

"עברתי הרבה בחיים. היו ימים לא פשוטים והמוסיקה כל הזמן ליוותה אותי בטוב וברע. היו ימים שממש הלכתי לאיבוד בעיקר בגלל סמים. אני עם הסמים שלקחתי אפשר להשמיד את העולם שש פעמים. חמש עשרה שנה של סטלות, זה הפך לדרך חיים, בגלל זה היום גם כשאני לא מסטול אני חושב כמו מסטול. נגעתי בהכל. עשיתי הכל. מגיל שש עשרה התחלתי, ניסיתי כל מיני. היו תקופות שלקחתי סמים שעושים הזיות כמו אל אס די, טריפים, אקסטות בכל מיני מסיבות וכאלה. המכה הכי קטלנית היתה הקריסטל, הקוקאין ששמה הגעתי לטירוף והייתי קרוב אפילו למוות".

כל זה היה לפני שהבנות נולדו?

"היה קטע לפני שהן נולדו וגם אחרי. אחרי שהתגרשתי, הבנות בעצם הצילו אותי. הפסקתי כי הייתי חייב לגדל אותן ומאז אני נקי. לאחר מכן עזבתי את תל אביב עברתי לאשדוד שם עצרו אותי, שפטו אותי ונכנסתי לכלא".

אסי ישב שנה בכלא באר שבע. כשהוא מדבר על הכלא הוא נראה אדם אחר. הוא חי את כל הסיוט מחדש. בשיחה הבנו כיצד בית הסוהר הותיר צלקות על אדם שעד אז היה חופשי וחסר גבולות. אסי מבלבל, מצד אחד יש לו חזות הגברית מצולקת וסיפור החיים המורכב, מצד שני הוא רגיש, נעים ונינוח.

מה עושה אמן בכלא?

"פחדתי, לא נתנו לי להכניס את הגיטרה. נכנסתי שם לדיכאון, לא בא לי לכתוב או לנגן. אבל ישב אתנו איזה זמר שרצה לשיר בטקס יום הזיכרון ואז הוא שאל אם מישהו יודע לנגן ואמרתי לו שאני גיטריסט. ידעתי שזו הזדמנות לצאת מהאגף, הצטרפתי אליו. יחד הלכנו לקצינת חינוך היא הביאה גיטרה וכשהם ראו אותי מנגן הם נגנבו. קצינת החינוך אמרה לי שבכל פעם שהיא נמצאת אני יכול לבוא אליה ולנגן, אבל לא באתי, לא היה לי חשק. ההופעה עזרה לי לשליש. המוזיקה הצילה אותי, כלא באר שבע הוא כלא שלא מקבלים בו כמעט שליש. זה כלא מניאק, אבל פתאום קלטו אחרת, אני לא עבריין אלא מוזיקאי".

השהות בכלא השפיעה על היצירה שלך?

"האלבום השני, 'בהמתנה', כולו על החוויות מהכלא. באלבום הראשון יש גם חוויות מהכלא אבל בצורה אחרת. באלבום החדש אין שום מלה על זה. עכשיו שאנחנו מדברים על זה, פתאום עולה לי שהאלבום השני שלי 'בהמתנה' כולו לגמרי שם, שפוט שנתיים, כל האלבום שאני מת עליו מלא בטקסטים של פשע. עכשיו זה ממש עולם אחר באלבום החדש, אולי בגלל זה הטקסטים שלי לא התקבלו על הרוב ולא הושמעו בגלגל"צ כי הם קשים, מדברים על חוויה קשה. למשל עברתי באלנבי ליד קיוסק של ערסים ושמעתי שהם שומעים את המוזיקה שלי, אתן קולטות מה הקשר, הם פשוט קלטו את הטקסטים".

במשך כל הראיון אתו, אסי מדליק סיגריה אחר סיגריה. על המוזיקה שלו הוא אומר שהיא בלוז לעבדים. היא מושפעת מהחיים שלו, מהאמונה הפרטית שלו כאילו היה עבד שחור בעבר.

הוא נולד לבית של אמנים. "כל המשפחה שלי אמנים. אבא שלי מצייר ומנגן על עוּד וגם אני מנגן על עוּד. גם אמא שלי והאחיות שלי". כששאלנו אותו מה הוא ממליץ לחדשים בתחום הוא אומר שקשה, אבל יש בזה מלא כסף. על עצמו הוא אומר: "מבחינת אמנות אני מכרה זהב אבל אהבל בביזנס".

לגיליון השני של "מעמול – מגזין תרבות בדרום", לחצו כאן


שתפו
קישורים לתגיות וקטגוריות