זכרונות מקאן לשם

מאת:רחל רון
שתפו

יום ב'

נהג האוטובוס פרק בשלווה את המזוודה הכחולה שלי. 150 שקלים חדשים, זאת עלות נסיעה של שעתיים באוטובוס צרפתי. כשאומרים "30 יורו" זה נשמע פחות. שלט קטן מוטבע על בית מקסים קידם את פניי "ברוכים הבאים לקאן". התחלתי להתרגש: הסרטים שיבואו, הכוכבים שאתקל בהם, הקוקטיילים והשמפניות.

התבוננתי במפה והתחלתי לגלגל את המזוודה בחיפוש אחר בניין 106. בעודי מצלצלת באינטרקום חשבתי שיש משהו כל כך רנדומלי בלחצות את הים ולהגיע עם פתק לבניין קטן ורחוק. ממי לילי פתחה לי את השער וישר לקחה אותי לסלון, שם חיכו לי בשלווה קרואסון וספל קערתית עם קפה חם. פתאום הבנתי למה אבא שלי שותה את הנס שלו בבוקר מקערה של קורנפלקס.

הגענו לרחוב הראשי ראינו שהעובדים כבר הספיקו להניח את הכיסאות על החוף שבו יוקרנו הסרטים במהלך עשרת ערבי הפסטיבל. באותו היום הפועלים התעסקו בגלגול של השטיח האדום על המדרגות של ה"פאלה דה פסטיבל", ובמקביל תלו את הפוסטר הרשמי של הפסטיבל על שלט חוצות ענקי. נדמה היה שאפילו הרחובות הצדדיים הולכים ומתעצבים לצורתו החגיגית של הפסטיבל. הים נשף עלינו רוח חמימה ומזג אוויר היה מדויק, כזה שמצדיק את קיומם של מוקסינים.

יום ג'

התעוררתי מוקדם. ארזתי קפה וקרואסון ויצאתי לפגוש את דבורה שחיכתה בתחנת האוטובוס. האוטובוס לא בא וכששאלנו את יושבי התחנה, הסבירו לנו בחוסר סבלנות שהאוטובוסים שובתים כל שנה בפסטיבל. הלכנו בצעדים אירופאים בטוחים עם הקרואסונים בתיק ישר לפסטיבל וחיכינו לכרטיסים. חיכינו וחיכינו. הפושטק שנכנס לפנינו היה האחרון שקיבל את כרטיסים לפרימיירה של גרייס דה מונקו, הסרט הפותח בטקס הפתיחה החגיגי של הפסטיבל.

בחרתי שמלה להקרנה השנייה של גרייס דה מונקו. התאפרנו, הסתרקנו והצטלמנו. היתה איזה אשליה שהשטיח האדום ייפרס למרגלותינו, אך בפועל היה תור ארוך של נשים לבושות יפה מידי, וגברים חנוטים בטוקסידו שמשתרך לאורך הטיילת של הפסטיבל. חיכינו כשכולן עמדו על עקבים ואצבעות רגליהן נמחצות לקצה הנעל החדשה. סרקתי את הנשים האלו: תסרוקת, איפור, שמלה, נעל, תיק, ציפורניים- הכל חדש, הכל מוכן לאותו רגע, הכל במקום והגוף מתפתל באי נוחות. התקדמנו לאט לאט ובניסיוננו לגנוב תמונה על המדרגות האדומות זירזו אותנו מהר מהר לתוך האולם. התמקמתי בכורסת הקולנוע והתסרוקת הפריעה לי להישען. הבטחתי לעצמי שממחר אני משקיעה פחות.

יום ד'
לבכורה של "טימבקטו" רצנו. שלוש בנות לבושות בשמלות ערב. השעה הייתה כבר 22:00, ראיתי את השחקנים יורדים מהלימוזינה ואת הפלאשים מסנוורים אותם. אלו לא היו שחקנים ידועים, מדובר בקאסט של שחקנים ממאלי, שחורים כמו שוקולד, לבושים בצבעים עזים; צהוב של לימון, אדום של דם, כחול של ים. עליתי על השטיח האדום כשממש כמה פסיעות מאחורי הצוות פוסע בבגדים מסורתיים ונעלי עקב על השטיח. ניסיתי לגנוב תמונה, סטודנטית צרפתייה שעבדה כסדרנית נזפה בי. נכנסנו לאולם וחיכינו שצוות השחקנים והבמאי ייכנסו וההקרנה תחל. נדלקו פרוז'קטורים באולם ואלפי נשים בשמלות ערב וגברים בטוקסידו נעמדו ומחאו כפיים בסערה, הצוות נכנס. זה כל כך מרגש שסרט מוקרן בפעם הראשונה בעולם ורואים אותו יחד. יש כל מיני פעמים ראשונות בחיים אבל זה היה משהו אחר. השחקנים נכנסו ומחיאות הכפיים התעצמו, הם חלפו ממש לידנו, ראינו את הצמות והראסטות, ראינו את הדמעה על הלחי המרוגשת, את החיוך הלא מרפה, את הקסם של הקולנוע. כל כך שמחתי שזו הפרימיירה הראשונה שלי, שלא נתתי את בתולי הפרימיירה שלי לאיזה סרט הוליוודי שרק ישתמש ויזרוק. היה בזה משהו אמיתי וכנה. השחקנים באמת התרגשו, הקהל באמת הריע, זה לא היה עוד אחד מרבים אחרים, אלה אחד ויחיד. השחקנים הגיעו אל מקומותיהם, הסתובבו אל הקהל לעוד סבב אחרון של מחיאות כפיים. התיישבנו, כפות הידיים בוערות ממחיאות הכפיים, והלחי קצת כואבת לאט לאט האולם החשיך והסרט התחיל.

יום ה'
התיישבתי באולם של תחרות "שבוע המבקרים" שירה גפן עלתה בגלביה לבנה שעליה רקמת פרחים כחולה ובתסרוקת מרושלת. היא לא טרחה להגיד משהו על עצמה או על הסרט, אלא רק להסביר עד כמה היא, האנגלית והסרט מרושלים. מבקר קולנוע ישראלי שישב לצידי פלט בסוף הסרט "תרגיל ממוצע של בוגרי בית ספר לקולנוע". שנאתי את העייפות שלו ואת העייפות של גפן. כמה אדישות ועייפות העולם הזה יצר אצלכם שאין בכם יותר חדווה קטנה או פרגון קטן לעצמכם, אתם בפסטיבל קאן. לא הבנתי למה גפן כל כך שפופה, למה המבקר הזה כל כך מתעב את המקומי שלו.

יום ו'
"אז על איזה סרטים את הולכת לכתוב" שאל אותי איזה פרנסוואה גבוהה, לבוש היטב עם בלורית מתנופפת, צעיף רך תחוב לתוך מקטורן שחור. "על מה שקורה מחוץ לקולנוע" עניתי מחויכת. "למה?" נשף יחד עם עשן סיגריה אלגנטית "את הרי באת לסקר את הפסטיבל, כלומר את הסרטים". "אני מניחה שזה בגלל שמה שמעניין באמת קורה מחוץ לאולמות הקולנוע" עניתי בעודי מסדרת את שולי השמלה שחשפה קצת יותר מידי. "תראה", ניסיתי להסביר, המבט שלו חזר לעיניים שלי, "אני פשוט מצאתי את כל המסביב מרתק". הדלקתי סיגריה והתחלתי לפרוס בפניו את התאוריה שלי:
"בסרט השלישי, 'מר טרנר' של מייק לי אני חושבת, שמתי לב שאחרי כמה זמן אני בודקת את השעון ומתאכזבת לגלות שעברו רק חמישים דקות. חשבתי תוך כדי הסרט על ארוחת הצהריים הנהדרת שאני אוכל באחת מהבראסריז, חשבתי על סיבוב בשוק, חשבתי על כוס יין או על שמלה חדשה, חשבתי על הים. זה מצחיק, כולם באים לפסטיבל שמציע בנוסף לסרטים מעטפת יוקרתית ומהודרת של אוכל, בילויים וחנויות עד שבסופו של דבר זה מרחיק את האדם מהקולנוע. דווקא ה"מסביב" שנראה פחות חשוב, נוגס בתשומת הלב של הסרטים והופך לעיקר."

יום א'
אחרי שבת ארוכה בה נחנו מהסרטים והטירוף על חוף הים, היום האחרון לטיול הגיע. נעתי בין הניסיון לצפות בכמה שיותר סרטים לבין הרצון להספיק כמה שיותר חנויות. רציתי לחזור עם משהו שטועם כמו קאן, שנראה כמו קאן, שמריח כמו קאן ומרגיש כמו קאן. בין "סאן לורן" ל"סיפור היעלמותה של אלינור ריגבי" קניתי גבינות מסריחות, מגפי עור שחורות, בושם, סבוני תבלינים וקרמים. הספקתי הכל.
בערב כבר לא היה לנו כח לעוד סרט, רצינו לחגוג. עייפות רצוצות ושבעות הלכנו אל חוף הים ומצאנו מקום רנדומלי להרים כוס שמפניה לחיים. הבטתי מסביב, אף אחד לא שמח או התרגש, כולם כבר היו כל כך רגילים. שמחתי שאני סטודנטית, עם "תג עיתונאי" נחות ושמלות זולות.


שתפו
קישורים לתגיות וקטגוריות