כותבת מתוך חורבן תרבותי

מאת:הדרה לוין ארדי
שתפו

כשהתחלתי ללכת אחרי המוזיקה, לפני כחמש עשרה שנה, לא ידעתי בכלל לאן. היו תקופות שהלכתי בטירוף, והיו תקופות שהלכתי בעונג מעולף, והיו תקופות שהלכתי בכאב, והיו תקופות שהלכתי מתוך התנגדות, והיו תקופות שהלכתי כי ככה, ובכל מקרה, הלכתי בדבקות לב בלתי נשלטת, ואני זוכרת את התחושה של הדבֵקות ואת התחושה הבלתי נשלטת. חוסר השליטה מבהיל, ומבהילה גם הדבֵקות. מה שאולי יפתיע חלק מכם, אחרי 12 אלבומים מצידי, זה שלא הלכתי מכֻוונת מטרה.

כי מי יודע את מי או את מה תפגוש בסוף הדרך, או מהו הדבר שיש לשאוף אליו. הרי ידוע שיש להיזהר מפני משאלות הלב. כך שגם בתוך המחוייבות לדרך, ידעתי בוודאות שאיני יודעת לאן, וידעתי היטב שאיני יודעת מה טיבו של הדבר המעורפל הזה, שאמור להימצא בסוף הדרך, שקוראים לו פחות-או-יותר "מטרה", או "הגשמה", או "הצלחה", שלכאורה לקראתם אני צועדת באטרף מסויים, וגם איני יודעת אם טוב שם או רע, ובסופם של דברים, איני יודעת גם מה המחיר של כל זה.

ובכל זאת, אני צועדת לשם נחושה כאילו-מי-יודע-מה, ומתהלכת בתחושה משונה שהמוזיקה מסמנת לי את הכיוון כסוג של מצפן פנימי כזה לאנשהו. ולא סתם אני אומרת "מצפן". המוזיקה, במובן המטפורי של המילה, לוקחת אותי כמו המוסר מהשיר של בודלר (בתרגומו של דורי מנור), "צריך להיות שיכורים תמיד…כדי לא לחוש את משא הזמן הנורא…אבל ממה? מיין, משירה, ממוסר. כרצונכם".

אז הלכתי והלכתי אחרי המוזיקה, ופתאום הגעתי אל הספר. מהבחינה הבסיסית של מעשה הכתיבה, זה לא עניין חדש. כתבתי עוד הרבה לפני שעשיתי מוזיקה. בלוג. דעות. הגיונות. מחשבות. שירה. פתקים. הערות לעצמי. ברוח התקופה, ומתוך עניין אישי, גם תמיד דאגתי לספר בפרהסיה, איך נראים החיים מאחורי השירים.

מבחינה זו, עידן הפייסבוק והאינסטגרם, היוטיוב והסֶלפי, הולם את הסקרנות הטבעית שלי להצצה אל תוך הקרביים של מוזיקאים, סופרים, ציירים, הוגים, מדענים וכותבי שירים. ובעניין זה, תמיד העדפתי פורטרט של אמן, על פפראצי של אמן. העידן החדש מאפשר פורטרטים עצמיים של אמנים, איש על פי דרכו והעדפותיו האסתטיות, כדוגמת עמודי הפייסבוק של מאיר ויזלטיר או נעם פרתום או עוזי וייל או דניאל עוז או אמיר חצרוני, ועוד רבים ושווים. מי שרוצה עושה, ומי שיכול, רואים. בצמצום או בהרחבה, בבוטות או ברמיזה.

מבחינה זו, אני לוקחת את הפייסבוק (או כל פלטפורמה שניתן להתבטא בה) מאוד ברצינות. אני משקיעה בפורטרט של עצמי, ויוצרת קווים לדמותי בכוונה יתרה, כיצירה בפני עצמה, שברירית ככול שתהיה על הטיים-ליין של חיי הרשת, שהיא נפרדת מהיצירות האחרות, ועומדת בצידן. ובאמת, אתה יכול לבחור להיות מי שאתה רוצה להיות. אתה יכול להסתפק בתמונות פפראצי סתמיות, ואתה יכול להשקיע בפורטרט מעמיק של אמן. אתה יכול לצלם את ילדיך וחָתוליך, או לכפור בעיקר. לצבור לייקים ומחזרים, או נאצות, חורמות והצעה להשתתף בפאנל פופוליסטי כלשהו. הכול בידך, לספר רכילות קצֵה, או לספר את הסיפור המורכב פנימה. מה שתבחר. יין, שירה או מוסר. כי לכול זמן; ועת לכל-חפץ תחת השמים.

צילום: יולי פריגוב. גרפיקה: נתן בכר

ליקוי מאורות

ליקוי מאורות התחיל לפני כשמונה שנים כפרץ מעיים (מטפורי) מלא תיסכול וזעם וצמא ואי נחת, בתחושה של חורבן תרבותי, ומתוך תחושת בדידות אקוטית. רציתי לפרוץ גדר של הבעה, שלא מוצתה באלבומים, והחלטתי ללכת על כתיבת ספר. בחרתי (בעל כורחי) לספר את סיפורו של מוזיקאי (אלטרנטיבי בעל כורחו) לא מנקודת מבט של ראיון עיתונאי, או אייטם קידום מכירות בערוץ הבידור.

כי למרות הרייטינג של ספר חביב מסוג זה, נמשכתי למה שמושתק ואסור, ולא למה שמותר וידוע. רציתי לפענח את הרגעים הבורחניים, הפחות אסתטיים של המוח המַשְבֵּרי. נדמה לי שהמוח המשברי רואה הרבה יותר מהמוח העליז. המוח העליז מרפא אולי מבחינות מסוימות וחשובות, אבל המוח המשברי משנה את העולם, מהַפֵּך סדרים, רואה גם את מה שלא נעים לראות, רגיש לנבזותם של החיים. הלכתי על כמה תאים נחבאים במוח הזה, הגזמתי אותם ממידתם הטבעית, וניקיתי מהם כל אופציה לחנופה.

יונתן הוא וריאציה של גוש התאים המעבדתיים האלה. מבחינה ספרותית, ניקיתי ממנו גם את הכאריזמה. (כלומר, לא קל לאהוב את יונתן, הגיבור שלי). וכך, מתוך חומרים קיימים, בניתי את יונתן ודיברתי בשמו, בגוף ראשון. כתבתי את היומן שלו. לא שלי. ומאחר שיונתן, הגיבור העצוב והעצבני, איננו אני, הוא גם איפשר לי להתרחק מדמות האמן היצוגי, ולהעז אל החלקים הפחות נחמדים של המוח המשברי, שבחיים האמיתיים אני נזהרת מאוד מפניהם.

אני מודה בדיעבד, כנראה גם ניצלתי את יונתן ואת חבריו כדי להאיר משהו על הסביבה התרבותית שלנו, בפנס הכיס שלי האישי שלי, בתאורה חלקית, זעירה ומוגבלת. משהו שלא מצאתי דרך מושלמת יותר לבטאו, מאשר בספר הזה. סוג של זעם נהדר נגד ליקוי המאורות. מהבחינה הזאת, אני מודה ליונתן על שיתוף הפעולה.

הסיפור האמיתי

נשאלתי כבר אם הדמויות בספר מבוססות על אנשים מהזירה התרבותית המוכרת. ובכן, כל הדמויות הן פרי מוחי הקודח, גם אם הן נכנסות ויוצאות בתפקיד עצמן, כאורחים מוקומנטריים, סטייל "ניצבים". לפעמים הרמזים הגסים נועדו להטעות את האוייב ולהסיט את תשומת הלב מן העיקר הקשה והנחבא בין השורות, אל המדליק והמזוהה לכאורה, בבחינת הנטיה הידועה לחשוף חרפה אחת, רק כדי לטשטש חרפה אחרת, גדולה ממנה.

העיסוק של הקוראים במי-מסתתר-מאחורי-הדמות, שהוא מובן ומענג בפני עצמו, מסיט את תשומת הלב מן הקשה מנשוא. וזה טוב שאפשר גם לשחות בספר בכיף, וגם לצלול אל הכחול העמוק. איש על פי כוחו ותשוקתו. יין, שירה או מוסר. ואולי כל הספר הזה אינו אלא נסיון התחמקות נוסף שלי, מלומר את כל האמת. לחשוף טפח רק כדי לכסות טפחיים, כהרגלי הנלוז (באמת נלוז, כי כמה אפשר?). בכל מקרה, ובלי להסגיר את סוף הסיפור, אני מוכנה להודות, בפרפרזה על גב הספר, שכשזה לא עצוב, זה מצחיק.

הדרה לוין ארדי היא מוזיקאית וסופרת. לאחרונה פרסמה את "ליקוי מאורות” – סיפורו של רוקיסט, הומו מתבגר, במשבר. המגולל את מערכת היחסים המשולשת של הגיבור עם בן זוגו הצעיר ממנו, המחפש את דרכו, ועם אהובו-יריבו המיתולוגי, כוכב פופ זוהר בעל זהות מינית מעורפלת

קרדיט לתמונה ראשית: איווה סטנב.


שתפו
קישורים לתגיות וקטגוריות