יש לך מייל, אז מה?

מאת:אסף סעדון
שתפו

לקרוא ולענות על מיילים הן פעולות מסוכנות אם לא נוקטים בזהירות. תיבת המייל היא שער למרחב אינסופי של חרדות ותגובות רגשיות: מיילים נכנסים מצפים לתגובה, מיילים יוצאים בתגובה למיילים הנכנסים, עוד מיילים נכנסים, עוד יוצאים, עוד ציפייה, ואין לזה סוף.

יותר מדי פעמים אני מוצא את עצמי נשאב ככה למערבולת פנימית של מחשבות לא ממוקדות, חלקיות ולא מספקות, היוצרות שיבוש של רצף בו שום דבר אף פעם לא נשלם. מיילים, כמו נשמה המחפשת גוף, הם אף פעם לא שלמים. הם תמיד מקולקלים, חצאי דברים, רוצים להימשך – לקבל עוד תוספת, עוד תגובה, להתגלגל שוב ושוב על ידי עוד לחיצות על כפתור ה"השב", לברוא עוד מיילים, להנציח את עצמם בגוף חדש.

בית קברות של הודעות

תיבת המייל הנכנס היא בית קברות של הודעות שנשמתן פרחה, נקראו והפכו לגופה בעלת פונט חיוור, ושל הודעות שלא נקראו ונשארו ותקועות בין החיים למוות, מחכות לישועה. אנשים אוהבים לעצום עיניים מול המוות, לחשוב על בית הקברות הפיזי כדבר נפרד מחיי היומיום שלהם, מהמרחב האישי שלהם – אין שקר יותר גדול מזה שתיבת המייל חושפת. גופות נקברות פה. העובדה שבתי קברות לכאורה ממוקמים בקצה העיר או היישוב לא משנה את זה שהם פה, על אותה אדמה שאנו מתגלגלים אליה, חיים ומתים, נקברים, ומתגלגלים שוב וכן הלאה. כך גם אותן הודעות והמשחק המסוכן שהן מזמינות.

לפני כמה ימים חבר הזהיר אותי, "אל תבדוק את המייל בבוקר. זה יגרום לך לבזבז זמן בלענות לאנשים ולעבוד בשבילם, בזמן שאתה מזניח את העבודה שלך בשעות הפרודוקטיביות ביותר של היום – הבוקר. תבדוק מייל פעם אחת ביום, בערב, ואל תבזבז על זה יותר מ…" הוא הרהר כמה שניות ולבסוף קבע: "שעה."
"ומה אם אני מקבל הודעות ישירות לפלאפון בזמן אמת?" שאלתי.
"אז אתה עבד."
הוא אמר את זה בנחרצות ובהגיון רב שמיד השתכנעתי, אבל כשניסיתי ליישם נכשלתי כבר ביום הראשון. ואני בספק אם גם הוא בעצמו מצליח לעמוד בזה. הפיתוי גדול מדי.

המייל שיבשר את קץ המיילים

יש פנטזיה שקשה מדי לוותר עליה והיא: מייל טוב יגיע. אנחנו לא יודעים ממי הוא יגיע ומה יהיה כתוב בו, אבל הוא יסב לנו אושר רב. הוא יפתור אותנו מכל הצרות שאנו נאלצים להתמודד אתן לבד עכשיו, ויגאל אותנו מהייסורים הרבים. המייל הקסום שיגיע – יגיע, מלשון לגעת, כי מה שהוא יעשה – ימלא בחושניות אלוהית את כל מה שחסר. אם הנשמה שלנו הייתה זקוקה לתיקון – המייל האחרון הוא בדיוק זה. הוא יביא לנו מָן ואנחנו נהיה בני ישראל, וכל טעימה ממנו תספק את תשוקותינו בטעמים המתאימים בדיוק לאותו רגע נתון. יותר מזה: אחרי המייל הקדוש ההוא לא יבואו עוד מיילים. כמו נשמות, ההודעות יפסיקו להישלח מתיבה לתיבה, מגוף לגוף ויתאחדו לנשמת מייל אחת גדולה. קץ המיילים.

המייל האחרון ינפח רוח חיים בהודעות הקבורות באדמת תיבת המייל, אולי אפילו גם באלה שהוחלט שגופותיהם לא ייקברו אלא יישרפו על ידי כפתור ה"מחק". גלגול הנשמות של המיילים יפסיק, כפתור ה"השב" לא יעבוד יותר. ההודעות ששלחנו – מהראשונה ועד האחרונה – יקרמו עור וגידים מחוץ לעולם הוירטואלי הפנימי. האשליה תתנפץ. הגבול בין הפנים והחוץ יישבר אחת ולתמיד והמיילים יופיעו בעולמנו הפיזי – הם תמיד היו חלק ממנו, נבין, הם תמיד היו פה, אבל עינינו העצומות לא יכלו לראות. המייל האחרון יפקח את עינינו לתובנה עמוקה זו.

פיסות של נשמות מקולקלות יופיעו סביבנו ויקרקרו כמו עורבים סביב נבלה. תחילה זה ייראה כאילו השמיים נפלו ורוחות רעות השתלטו על עולמנו, מחפשות להרע לנו. ורגע לפני שהן יתחילו לנקר בבשר החי שלנו, המייל האחרון יקרא אותן לסדר: לא עוד חצאי דברים! לא עוד חתיכות מפאזל שאי אפשר לחבר כי חתיכות נוספות לא מפסיקות לבוא! קץ המיילים יוביל לתיקון המיוחל: הפיסות יתחברו, הפאזל יושלם וסוף סוף נוכל להתמזג בדבר הזה, שאי אפשר לבטא במילים, אבל כולנו כמהים שיגיע כבר.


שתפו