ישראל היא כבר לא הסיפור

מאת:מיכל חרמוני
שתפו

"אני עדיין מתעניין בישראל כאדם שאוהב אותה ושמכיר בה אנשים, אבל מבחינה עיתונאית היא כבר לא במרכז. ובכלל, אני כבר פחות אובססיבי למזרח התיכון". כך מסביר העיתונאי האיטלקי לורנצו קרמונזי שגר בישראל קרוב לעשרים שנה ברציפות וסיקר את מלחמת לבנון הראשונה, האינתיפאדה הראשונה, האינתיפאדה השנייה, תכנית ההתנתקות, מבצע עפרת יצוקה וכמעט כל מה שביניהם, מדוע כעיתונאי היחס שלו לישראל השתנה. מאז שעזב את ישראל שהה תקופה בעיראק, ביקר באפגניסטן, בלוב, במצרים, בתימן, בתוניסיה, באלג'יריה, בסוריה ובעוד מדינות. ומבחוץ, הוא אומר, ישראל נראית כרגע שולית.

מה שקורה בישראל הוא כבר לא חדשות?

"במשך שנים השאלה הישראלית-פלסטינית הייתה השאלה. אמנם גם סוגיות אחרות היו על הפרק אבל התקשורת, מסיבות שונות, שמה במרכז העניין ותשומת הלב שלה את הישראלים והפלסטינים. אחרי מלחמת ששת הימים גבר הסיקור התקשורתי של ישראל בין השאר בהשפעת תנועות המחאה האינטלקטואליות ומרידות הסטודנטים במערב שעוררו קולות פרו-פלסטינים. מאז, תשומת הלב לסכסוך הישראלי-פלסטיני רק הלכה וגברה".

ועכשיו הסכסוך הישראלי-פלסטיני כבר לא מעניין אף אחד?

"השינוי התחיל ב-2001 כשהתקשורת החלה לעסוק באל-קאעידה ובטאליבן, ותשומת הלב לסכסוך הישראלי-פלסטיני פחתה. ב-2011, בדיוק עשר שנים אחרי ה-11 בספטמבר, פרץ האביב הערבי ופתאום היו מוקדים חדשים של אלימות, של הרוגים, של שינויים. הסיקור של ישראל הפך למשני. בשנים שהייתי כתב בישראל, דיווחים מישראל היו סיפור ראשי. עכשיו לא מתפרסמים סיפורים מישראל במשך חודשים. את מאמינה שעל אולמרט נגזרו שש שנות מאסר ואפילו לא פרסמנו את זה? זה לא נחשב סיפור".

איך אתה מסביר את זה?

"מסביב יש הרבה יותר שינויים, התרחשויות ובעיקר הרבה יותר אלימות. בישראל לעומת זאת לא קורה שום דבר חדש. חמאס ופת"ח כן מתפייסים, לא מתפייסים. כן שיחות שלום, לא שיחות שלום, בפועל אין משא ומתן כבר עשר שנים. גם תשומת הלב האמריקאית עברה למקומות אחרים. אובמה מתעניין יותר במזרח הרחוק מאשר במזרח התיכון. זה קשור לתגליות שמשחררות את האמריקאים מתלות בנפט של המזרח התיכון".

אז ישראל היא החדשות של אתמול? אפשר לעטוף בה את הדגים?

"לפחות בינתיים. הסיפור נשאר, אבל כרגע מבחינת התקשורת אין חדשות. כמה כתבות אפשר לכתוב על אותו דבר?"

לא רק המציאות מסביב השתנתה

לורנצו מספר שגם הכתבות הספורות שמתפרסמות על ישראל, הן לרוב כתבות מגזין: "על זנות בתל-אביב, על טייקון כזה או אחר. קצת על ביקור האפיפיור. רק בהקשר של הביקור הזכירו את פשעי השנאה ותג מחיר". את השינוי הוא תולה בתשומת הלב העולמית שמופנית היום בעיקר לעולם הערבי ולאוקראינה, וזה לא השינוי היחיד שהוא מבחין בו.

ישראל עצמה השתנתה מאז שהגעת אליה לראשונה?

"לגמרי. זו מדינה אחרת לגמרי. זה כמו לדבר על הירח והשמש. כשהגעתי לישראל בפעם הראשונה באמצע שנות ה-70' זו הייתה מדינה קטנה ודי ענייה. היו רק שני סוגי גבינות ואי אפשר היה להשיג יין טוב. היום, האוכל הוא כמו ברומא או פריז ואנשים נוסעים לסקי באלפים. איכות החיים השתפרה, אבל במקביל גדלו הפערים החברתיים, המדיניות הסוציאלית כמעט ונעלמה ויש הרבה פחות סולידריות. ישראל נהפכה למדינה מאד מפותחת טכנולוגית ומאד קפיטליסטית. הרעיון של הקרבה למען המדינה כבר לא קיים. למשל כשאני הגעתי לישראל בשנות ה-70' גרמניה הייתה טאבו. הייתי אז צעיר ומאד בלונדיני וכשנסעתי יום אחד באוטובוס בתל-אביב אישה הראתה לי בכעס את המספר שמקועקע לה על היד. היא חשבה שאני גרמני. לנסוע אפילו לביקור בגרמניה היה כמו לבגוד בזכר קורבנות השואה. את יודעת כמה ישראלים נוסעים לגור בגרמניה? המטרות האינדיבידואליות חשובות יותר מהמדינה. לא נתקלתי בזה כשהגעתי".

וזה שלילי?

"אני לא מבקר את זה, אני חושב שבסך הכול זה חיובי. אני פשוט רואה את הכוח של ההקרבה. הפלסטינים עדיין מוכנים למות בעד המדינה שלהם, והישראלים פחות ופחות. אל תביני אותי לא נכון, זה בהחלט סימן לנורמליות".

מה לא השתנה?

"בישראל יש עדיין הרבה ילדים, שלא כמו באירופה, ובעיקר באיטליה שם יש שיעור ילודה שלילי. הבאת ילדים היא עדיין ערך".

מה המקום האהוב עליך בישראל?

"אני מעדיף את ירושלים על פני תל-אביב. את שני החלקים שלה, מזרח ומערב, למרות שבשניהם בונים יותר מדי. אני אוהב את האוויר, את ההיסטוריה, ואפילו את האנשים המשוגעים".

מה אתה מאחל לישראל?

"אני מאחל לה פחות פנטיות דתית. פחות ערבוב בין דת לפוליטיקה. אני לא יכול לסבול את הערבוב הזה. ברור שאני מפחד יותר מאל-קאעידה והאסלאם הפונדמנטליסטי, אבל גם בישראל צריך להתיר את החיבור הזה שאני רואה בו סכנה. דת היא משהו לנשמה, למשפחה, לחיים הפרטיים. אין סיבה שרבנים יתערבו בפוליטיקה. צריך לזכור שרבין לא נרצח על ידי אדם מבודד או משוגע, אלא כתוצאה מהחיבור הזה בין אידאולוגיה דתית לפוליטיקה".

זה איחול מאד פסימי.

"אני לא חושב. אני לא פסימי, אני פשוט ראליסטי".


שתפו
קישורים לתגיות וקטגוריות