עד שייצא המפנה

מאת:נועה חזן
שתפו

אני מודה, תערוכה המוקדשת לאמניות ואמנים מזרחיים עושה לי את זה. אני מרגישה בבית, ואפילו יותר מזה. כדור שלישי להגירה מארצות ערב, אני מרגישה שמצאתי את הבית המזרחי שלא היה לי. ולכן, התמוגגתי בפתיחת התערוכה "עד שתצא מקולי" שנפתחה בשבת האחרונה במוזיאון אשדוד.

נסחפתי, לגמרי מרצון, בנחשול המוזהב שהציעו לי עבודותיהם של דוד בן הרא"ש, דפנה שלום, ליאור גריידי ואייל אסולין, שאציע לאלתר להגדיר את עבודותיהם כ"מינימליזם מזרחי". צירוף מילים אוקסימרוני, אם מתחשבים בסטריאוטיפ האוריינטליסטי הכובש את הפריים-טיים הישראלי, וקושר מזרחיות דווקא עם גודש שפע וייצריות. אפשר גם לדבר בהחלט דרך העבודות של אמנים אלה ונוספים על "אמנות מושגית-מזרחית" (ואולי נמצא סופסוף החיבור לפנחס כהן-גן שחיפש גדעון עפרת ולא מצא במסתו "אין אמנות מזרחית")

למרות ריבוי האמנים המשתתפים בתערוכה, הצגת מספר עבודות נדיב של חלק מהם אפשר לי לזהות הלוך מחשבה או התפתחות של שפה. כמו למשל בסדרת העבודות של יהודית גואטה בה מקבל דימוי עציץ הצבר תפנית מפתיעה והופך לאורנמנט או למבנה של כוורת רוחשת דבורים. ובסדרה transitions של עילית אזולאי המרתקת אליה את צופיה בשל ריבוי הפרטים, והאניגמאטיות הסוריאליסטית שלה, א-לה דה-קיריקו ומקס ארנסט.

קול סמוי ומטריד הרוחש מתחת לפני השטח?

יחד עם הרבה מאושיות המפתח של שדה האמנות המקומית שנכחו בפתיחה, התעמקתי בעבודת הוידאו של יוסף-ז'וזף דדון, ובעבודה המשותפת של שלומי אלקבץ ודוד עדיקא – שתי עבודות מונומנטאליות שקושרות יחד הרבה מן התמות של התערוכה, ולאחר מכן יצאתי להופעתה של דיקלה בפטיו הפתוח של המוזיאון.

חוץ מההגדרה של האמנים הבולטים שהשתתפו בתערוכה כ"קול סמוי ומטריד הרוחש מתחת לפני השטח"? שבילבלה אותי מאוד לאור מרכזיותם בשדה ובשיח של האמנות המקומית, גם תפישת התערוכה כ"תמונת מראה של דור שני ושלישי להגירה" המתבססת אך ורק על הגירת יהודי המזרח הטרידה אותי; בדברים הבאים אני מתכוונת לעמוד על הקשר בין שתי הנקודות האלה, ולהראות כי בהיעדרם של אמני דור שלישי להגירה מאירופה בתערוכה, היא מתאימה, משרתת ומחזקת את עמדת השוליות המדומיינת של האמנים המזרחיים המשתתפים בה. אקדים ואומר: אין בכוונתי לטעון לקונספירציה של המארגנים, אלא דווקא לחשוף את כוח האינרציה של הסדר ההגמוני, ואת הקושי לייצר לו אלטרנטיבה.

בשונה מהתערוכות "אחותי, מזרחיות", "קריאה מזרחית" ו"עבודה שחורה" ופרוייקטים פורצי דרך נוספים שיזמו תנועת אחותי וקואליציית ליבי במזרח החל משנות ה-2000, וכן בשונה מהתערוכה "שפת אם" שאצרה טל בן צבי בעין חרוד בשנת 2002 – כשאמנים שעסקו במזרחיות שלהם נחשבו שוליים וכשהמקום שהמזרחיות תפשה בשיח הקולקטיבי היה ביחס של "רק תשע מתוך ארבע מאות" ככותרת עבודתו של מאיר גל.

היום הם כבר חלק מהממסד

כיום, עם הצגתה של התערוכה הנוכחית, מאוד קשה להסכים שהאמנים המזרחיים המשתתפים בה פועלים "מתחת לפני השטח" כמאמר האוצרים. רותי דירקטור כבר ציינה באחת מרשימותיה כי "מרבית האמנים הצעירים שהציגו בשפת אם לא רק שרדו כאמנים (הישג לא מבוטל בפני עצמו), אלא הפכו לאמנים הבולטים של שנות האלפיים", ואכן, כמה מן המשתתפים בתערוכה "עד שתצא מקולי" אומצו באהבה אל חיק הממסד וזכו רק לאחרונה בפרסים, מלגות ומענקים ממשלתיים. חלקם אף מתפקדים בעצמם כשומרי הסף של שדה האמנות הישראלי מתוקף תפקידי המפתח שלהם באקדמיות.

אז בעיני מי בעצם הקול של האמנים המשתתפים בתערוכה הוא שולי?, ומיהם המרוויחים או המפסידים משימורה של האמנות המזרחית כשולית בשיח העכשווי? ואם האמנים המשתתפים בתערוכה הם שוליים, מי מאייש את ההגמוניה?

עבודה של ליאור גריידי – מתוך התערוכה "עד שתצא מקולי"

נקודת הייחוס היא חיצונית

עם הצפייה בחלק מן העבודות וקריאת הטקסט של האוצרים בתערוכה, עולה ההבנה כי נקודת הייחוס של התערוכה המדומיינת, או מה שקרוי "ישראליות" – היא חיצונית לה. במילים אחרות, נדמה כי ההיגיון של התערוכה הוא שהמזרחיות היא מקרה ייחודי למדי של הישראליות, ושכל מה שיש לברר הוא את האופנים שבהם המזרחיות מתייחסת לאותה ישראליות נורמטיבית. כאילו שאותה ישראליות או אותו "מרחב מקומי" כהגדרת האוצרים, לא היו בעיקר ומלכתחילה מזרחיים (והנתונים הדמוגרפים בנוגע לרוב מזרחי בקרב אזרחי ישראל היהודים ידועים).

אדוארד סעיד וטוני מוריסון התריעו זה מכבר על הבעיה הזו – כל אחד בהקשרים אחרים – והראו שהשיח הלבן שומר על עליונותו בכך שהוא מצמצם את הסובייקטים הלא לבנים והופך אותם לפונקציה של הלובן מבלי לאפשר להם אוטונומיות. בכדי לא לפול למלכודת עליה התריעו סעיד ומוריסון, נדרש, ואולי עוד לא הבשילו התנאים לכך, לבצע היפוך תודעתי ולתפוש את האופציה המזרחית לא רק כאופציה איזוטרית אלא כמרכזית. היפוך שכזה יביא גם להיפוך בעמדת האמנים-האוצרים-הצופים. הוא יאפשר התבוננות מן המזרחיות החוצה ולא אליה, כפי שהורגלנו.

משולש שיקגו בחיפה

בימים אלו מוצגת גם התערוכה "משולש שיקגו" במוזיאון חיפה. יש לתת את הדעת על הדמיון בין שתי התערוכות שההיגיון האוצרותי שלהן הוא דמוגראפי, אך בעיקר צריך לשאול מה עושות תערוכות שכאלה ליחסי הכוח בשדה האמנות. אחת הביקורות הנוקבות שעולות מלימודי מוכפפים (Subaltern Studies ) ותרבות חזותית, היא שבניגוד לחברי ההגמוניה שיש להם את הלגיטימציה לדבר בשם כלל האנושות, חברי קבוצות מיעוט מתבקשים לרוב להשמיע רק את קול הקהילה שממנה באו.

הבדל זה מייצר את הלובן של ההגמוניה כניטרלי וחסר צבע. כידוע, אין עמדה חזקה יותר מאשר זו של היות "רק" בנאדם או במקרה של התערוכה הנוכחית רק "אמן ישראלי" נייטרלי, נטול סממני זיהוי עודפים. חוזקה זו מתבטאת בראש ובראשונה בזכות לייצג את התרבות או את הטעם של כולם. אמניות ואמנים המזוהים אתנית או מגדרית לא יכולים לעשות זאת כמובן. הם יכולים לדבר רק בשם הקבוצה שלהם. אולם אמנים שלא זוהו אתנית כן יכולים, משום שהם אינם מייצגים (לכאורה) את ההעדפות והתרבות של קבוצה ספציפית כלשהי.

אם ללכת לפי ההיגיון של סעיד ומוריסון, תערוכה של אמנים מזרחיים בדרום יחד עם תערוכה של אמניות נשים בצפון, מאשררות למעשה את מרכזיותה של ההגמוניה, ויחד עם זאת מחלישות את תוקף העבודות של האמניות והאמנים המשתתפים בהן. ולמרות החשיבות שלהן יש לשאול: האם באקט ההגדרה אין מראש גם הדרה?

ואיפה הגלויות האחרות?

לבסוף, הבלעדיות שיש בתערוכה דווקא לייצוגי הגירה וגלות מזרחיים, מעלה תהיות לגבי שתי גלויות והגירות אחרות שאירעו באותו זמן ומרחב: הגלות האשכנזית והגלות הפלסטינית. את היעדרן של גלויות אלה מתוך התערוכה, ובעיקר היעדרותה של זו האשכנזית ניתן לשייך לאבחנותיו של אמנון רז-קרקוצקין בנוגע למעמדה של הגלות בתוך הישראליות. אבחנות שאימצה שרה חינסקי בדיונה על תסמונת הלובן של שדה האמנות הישראלית.

שלילת הגלות האשכנזית, טען רז -קרקוצקין, היא ההתכחשות המוחלטת להיסטוריה האתנו-תרבותית של יהודי אשכנז, למוצאם, לזהותם ולקשריהם הקהילתיים, ומחיקת הציוויליזציה האשכנזית האתנית. שיכחת הגלות של האשכנזיות הממוערבת בישראל, היא גם זו שנתנה לה את אופייה המערבי-אוניברסאלי מרובה הסמכויות. משום שהנכחת הגולה האשכנזית והעלתה מן העבר עלולה לערער על העמדה ההגמונית של האשכנזיות, עמדה הניתנת לה מתוקף דימיונה כאוניברסאלית, ולהכפיף אותה לקנה מידה אתני.

התערוכה "עד שתצא מקולי "מדגימה אם כך, כיצד מהווה שדה האמנות עצמו חלק מן המארג המאפשר את המשכיות היחסים הקולוניאלים. היא ממשיכה את ההכחשה של הגלות האשכנזית, ובכך מבטיחה את יציבותה כהגמוניה. במילותיה של חינסקי, התערוכה מדגימה את "יחסי ההעצמה ההדדיים הנרקמים בין האמנות הממסדית לזהות הריבונית".

לסיכום, הנכחת הגלות המזרחית יחד עם האשכנזית והפלסטינית – שאירעו במקביל דרך יצירותיהם של דורות שני ושלישי להגירות, במסגרת ממסדית – יכלה להוות נקודת מפנה היסטורית הן בשיח האמנותי והן בשיח הפוליטי, וגלום בה פוטנציאל לתיקון ולקיחת אחריות כלפי העבר – אחריות המכילה את הסתירות הפנימיות בהווה. תערוכה המהווה "תמונת מראה של דור שני ושלישי להגירה" כמאמר האוצרים, המתמודדת אך ורק עם הגירה מזרחית, מגבירה את הצימאון למהלך שכזה.

ד"ר נועה חזן היא מרצה בחוג לתרבות הפקה ויצירה במכללת ספיר


שתפו
קישורים לתגיות וקטגוריות