פרידה

מאת:נטלי מגר
שתפו

השנה: 2012, החודש – אוקטובר, היום – שבת. מיקום: הדירה החדשה בברור חיל.
אני עדיין לא בטוחה לגבי הסידור של הריהוט, אבל תיכף אימא שלי, דוד שלי, דודה שלי ובני דודים שלי ילכו ואז  אסדר שוב הכל מהתחלה. אוף, אני בכלל לא אוהבת את הדירה הזאת; היא קטנה ויהיה לי כאן צפוף ולא נוח. רציתי בכלל לגור בקיבוץ אחר, אבל בגלל שהכל נעשה ברגע האחרון, זה מה שנשאר.
כך התחלתי את חיי כסטודנטית.

נזרקתי על המיטה וחשבתי שעוד יומיים אני מתחילה ללמוד. קצת פחדתי וניסיתי לדמיין איך זה יהיה. הייתי לגמרי לבד. ומה זה בכלל התואר הזה שנרשמתי אליו? אולי השתגעתי? אבל הלכתי על מה שנראה לי מעניין, משהו שיהיה לי כיף ללמוד, משהו שיהיה לי חשק לקום אליו בבוקר.

עדיין לא התרגלתי לא להודיע לאמא שלי על כל דבר שאני עושה או לא עושה, אז המשכתי לעדכן. ואם עשיתי משהו בלי להגיד לה, הרגשתי מוזר, כאילו חזרתי לגיל ההתבגרות ולמרידות ולבריחות מהבית באמצע הלילה. רק שאז הייתי בת 16 ולא בת 25.

אלוהים הוא ברזילאי

יום לפני תחילת הלימודים, ניסיתי להירדם ולא הצלחתי. פתאום, אזעקה, השעה שש בבוקר ואין לי מושג בכלל איפה המרחב המוגן. האמת, שגם אם הייתי יודעת, לא היה איכפת לי, כי כאן בברור חיל מאמינים שאלוהים הוא ברזילאי ולכן אפשר להשאיר את המקלטים נעולים. קאסמים לא מגיעים לכאן, אנחנו בטוחים לנצח.
יצאתי החוצה בריצה, חיכיתי לשמוע את הבום, הנה הוא, יופי, אפשר לחזור לישון.

השיעור הראשון היה בתקשורת המונים, יותר מזה אני לא באמת זוכרת, כי הייתי בכלל עסוקה בלחשוב איך לעזאזל אני מוצאת את הכיתה לשיעור הבא, ומי אלה כל האנשים שבאו ללמוד תואר הזוי שנקרא "תרבות יצירה והפקה"? תמיד חשבתי שהשם של התואר הזה קצת מביך, אבל היי, התוכן שלו מעניין, ואני לא בחורה שטחית שתפסול תואר שלם רק בגלל שלאף אחד אין מושג מה לומדים בו, ושמדעי הרוח באופן כללי לא תמיד מובילים לקריירה זוהרת.

ואם אני אודה באמת – כי זה מה שבעצם אנחנו מחפשים בתואר הזה, את האמת – לא הייתי משנה כלום. אבל גם למדנו שאין אמת אחת, ושגם את זה בעצם אני לא יכולה להגיד, כי זה הופך את האמת האחת לכך שהיא אף פעם לא תהיה לגמרי אמיתית.

אהבה עם סדקים וכלב חולה

כשהגעתי לכאן, חשבתי שהדברים יראו אחרת. חשבתי שמצאתי את מקומי בעולם ושמאותו רגע כל הבעיות בחיים שלי נפתרו, ובכלל שאני על גג העולם. אופיום להמונים? אולי. כן כן, עם כל הציניות שלי אני בחורה רומנטית. תמיד ניסיתי להסתיר את זה, אבל די נמאס לי. אז חשבתי, אז מה? אז חשבתי שכאן אני בטוח אמצא אהבה, ושגם יהיה לי כלב. האהבה הכי גדולה שהייתה לי כאן עשתה לי רק סדקים בקירות והכלב, שעברתי תקיפה כדי למצוא אותו, בסוף היה חולה.

תקופת מבחנים ראשונה, מבחן ראשון, נכשלתי. באותו רגע כבר ראיתי את עצמי אורזת את כל הדברים וחוזרת הביתה. זהו, הלך לי התואר ונהרסו לי החיים. את מועד ב' עברתי, אז חשבתי לתת לזה עוד צ'אנס ולהישאר. טעות חיי או הדבר הנכון לעשות? את זה לא אדע לעולם.

את עמוד ענן הזכרתי? על איך שכולם ברחו מכאן, אני זוכרת שמרוב לחץ לא לקחתי איתי כלום וכל מה שעשיתי במרכז היה ללכת ולקנות בגדים כדי שיהיה לי מה ללבוש עד שכל הבלגאן הזה יגמר. כל כך רציתי לחזור כבר לדירה הקטנה והצפופה שלי, להיזרק על השטיח, לפתוח בירה קרה, להדליק סיגריה ולחזור לקרוא על קאנט וחבריו לצורך עבודת הפרו"ס שלי. ממש רגע נשגב.

שלא ייגמר לעולם

באמצע הסמסטר השני של שנה ב', ההצלחה שלי בלימודים גרמה לעור הפנים שלי להיות זוהר. האווירה הסטודנטיאלית כל כך כיפית שלא רציתי שזה יגמר לעולם. ובגלל כל הלחץ של העבודות והמבחנים, זה באמת הרגיש כאילו זה לא יגמר לעולם.
הייתי צריכה להיזהר במה שביקשתי.

בקיץ השני כבר נשארתי כאן, לא חזרתי למרכז. מצאתי עבודה ואפילו לקחתי איזה קורס כדי להעביר את הזמן בכיף. יש מצב שהתחלתי לאהוב את זה?? או שזה פשוט הפך להרגל?

בא לי כבר לירות ביונים האלו

עכשיו אני בשנה באחרונה, היונים על הגג כבר מעצבנות אותי כל כך שבא לי לירות בהן. כולם נהיו כבדים כאלה ופחות כיפים, הכל הפך לשגרה. פתאום אני קולטת שאני כבר בת 27, ושעוד שלושה שבועות אני מסיימת ללמוד. עוד שלושה שבועות אני מסיימת את התואר המוזר הזה! פתאום לא בא לי שזה יגמר ואני מנסה לנצל כל זמן פנוי שנשאר לי במקום הזה. בגלל זה אני כותבת עכשיו אחרי 24 שעות שלא ישנתי, והאמת שגם לא בא לי ללכת לישון. אני מנסה לבלוע את העולם. ללכת לכל מקום שוב ושוב כי אולי זאת תהיה הפעם האחרונה. אני מרגישה שהזמן שלי קצוב.

עוד פעם לבתרונות רוחמה וליער שוקדה, עוד פעם להזמין סושי משדרות למרות שאכלתי כבר טובים יותר. עוד פעם לצאת לבירה בפאב שדרות, או בניר עם. ללכת למסיבות בדורות או סתם לפינת חי שלהם כי זאת הפינת חי הכי יפה שראיתי בחיים, יש להם שם במבי וטווס לבן. ובעיקר, לנשום את האוויר הנקי של צפון הנגב. התקופה שאני הכי אוהבת כאן זה החורף, כי אז מגיעות הכלניות.

אז מתי כבר תמצאי עבודה של גדולים?

אז אני מנסה כמה שפחות לחשוב על העתיד, ואיך החיים שלי יראו. אני רק מקווה שלא יהיה לי משעמם. עד שבאמת הצלחתי להפסיק לחשוב ולמצוץ את הקצת זמן שנשאר לי כסטודנטית, אני מקבלת שיחת טלפון. אמא שלי, אני כל כך אוהבת אותה שזה כואב. היא תמיד ידעה להגיד את הדבר הנכון בזמן הנכון והחליטה להזכיר לי שאני בת 27, שאני מסיימת את התואר, שאני צריכה להתחיל למצוא עבודה של גדולים, ואחרי שהודעתי לה שהביתה אני לא חוזרת, אז גם למצוא דירה במרכז. ואם כל זה לא מספיק, היא החליטה להזכיר לי שכל האקסים שלי מתחתנים, ובכלל מנסה לשכנע אותי לצאת לדייטים עם בנים שאני כבר יודעת שאיתם זה בטוח לא יעבוד.

אז מצאתי דירה מהממת במרכז במחיר סביר, עבודה אני עדיין מחפשת ויצאתי לדייט. עכשיו, אני נזרקת על המיטה וחושבת שעוד שבועיים אני מסיימת ללמוד. קצת פוחדת וקצת מתרגשת, מנסה לדמיין איך זה יהיה. הדירה שלי ענקית והיא בקומה תשע, ובכלל יש לי פחד גבהים.

בדייט היה לי כיף. הוא גבוה, יש לו עיניים ירוקות וחיוך מושלם. פשוט מושלם. אבל זהו, הוא שייך לכאן, הוא לא יכול להיות חלק מהעתיד שלי, כי מכאן אני הולכת, ורוב הסיכויים שגם לא אחזור. ובינינו, אחרי שכבר שיפצתי ותיקנתי את הקירות בבית, לא בא לי להרוס אותם שוב. בכל זאת, בחוזה אני מחויבת להחזיר את הדירה שלי תקינה ובכלל בא לי להתחיל את העתיד שלי בלי סדקים מיותרים בלב, שלא יובילו לשום מקום שיש בו אמת.
הבעיה היחידה במעבר למקום חדש היא שאני לוקחת איתי את כל הזיכרונות, גם הטובים וגם הרעים. לפעמים הייתי רוצה לא לקחת אותי למקום החדש הזה, ולהתחיל באמת מחדש. אבל כנראה שאין לי ברירה.

באתי ללמוד, מצאתי אהבה

יותר מכל הפילוסופיות והתרבויות למיניהן, למדתי כאן להתמודד. כשאני אומרת להתמודד אני לא מתכוונת להתמודדות עם תקלות במזגן שהובילו לשבוע של סבל וחנק, או מקלחת בלי מים. למדתי להתמודד עם עצמי, למדתי להיות אני. למדתי להיות לבד וביחד, ובעיקר, למדתי לתת צ'אנס ולא לשלול את הדברים רק בגלל איך שהם נראים מבחוץ. לפעמים, אפשר לגלות עולם שלם וקסום.

זה מה שגיליתי בתואר הזה שנקרא "תרבות יצירה והפקה". ואולי אהבה כמו שכולם מכירים אותה לא הייתה לי פה, אבל מצאתי אהבה הרבה יותר גדולה – אהבה למקום הזה שנקרא צפון הנגב. שאם קצת נכנסים פנימה, מגלים עולם שונה ומופלא.

עכשיו אני צריכה לעזוב את המקום המופלא הזה, כי אין לי סיבה להישאר. אני יוצאת לדרך חדשה, וכל הפחדים וההתרגשות שהרגשתי כשרק הגעתי לפה, אני מרגישה אותם עכשיו שוב. אולי זה סימן טוב. זה סימן שאני יוצאת אל הלא-נודע, אני הולכת לחקור, לחפש, לראות והכי חשוב לחוות עולם. לחוות את העולם האמיתי. אם אני מוכנה לזה? ברור שלא. אבל גם לא הייתי מוכנה כשהגעתי לכאן.


שתפו
קישורים לתגיות וקטגוריות