תפסיקו כבר להכליל ניצולי שואה!

מאת:ליאת שטייר-לבני
שתפו

קראתי בצער כפול את הראיון שערכה איילת שני עם הסופרת לאה איני: פעם אחת, בשל כאבה של איני שאביה, ניצול השואה, התעלל בה מינית, ופעם שניה בשל ההכללות הקשות והאיומות שיצרו איני ושני על ציבור ניצולי השואה.

ליבי על איני ועל הטראומה שעברה. הבעיה היא שהכתבה עברה עד מהרה מדיון בכאב האישי, להטלת דופי בניצולי השואה כקבוצה. "הניצולים" (בהא הידיעה הקולקטיבית), הוגדרו שוב ושוב בכתבה כהורים מתעללים, סדיסטיים, אלימים. דעותיה של איני, לפיה מי שעברו דה-הומניזציה, יצרו את אותה חוויה עבור ילדיהם, קיבלו גיבוי טוטלי משני. במקום לנסות לסתור, להתווכח או להקשות, הודיעה שני לאיני כי "זה בטח לא משהו שקרה רק בבית שלך". הדיאלוג הפורה הזה בין השתיים הוביל אותן למסקנה חד-משמעית – הניצולים ששרדו סדיזם ואלימות, ניקזו את האלימות הזו אל תוך הבית "והאלימות הזו התפוצצה על הילדים שספגו את הכל". והעורך חיזק אותן בכותרת הפרובוקטיבית "תאבי חיים ונקם הם הרסו את ילדותנו".

ואולי כולם צדיקים?

סבי ז"ל היה ניצול גטו לודז'. אדם עדין, וצדיק שהקדיש חלקים גדולים מחייו לעזרה לזולת. חבריו אותם הכרתי לאורך השנים היו דומים לו בתכונותיהם. האם מכאן אני יכולה להסיק שכל ניצולי השואה הם צדיקים? האם הזכרון הפרטי שלי, שמגובה בהיכרות אישית עם ניצולי שואה כאלה ואחרים מצדיק הכללה של קבוצה שלמה תחת אותן קטגוריות חיוביות? ודאי שלא. כך גם במקרה ההפוך, אך איני ושני החליטו כי זכרון אישי בתוספת שיחות עם כמה משפחות אחרות, מאפשר להן להגיע לתובנה נחרצת וכל-כך קשה, בנוגע לכישורי ההורות של כחצי מליון ניצולי שואה בישראל.

כחוקרת ייצוגי שואה, אני ערה לפער העצום בין הדיון האמביוולנטי והמורכב בניצולי השואה במחקר, לבין התפיסה הפופוליסטית שלהם, שהיא לרוב שטחית ושלילית. היסטוריונים עוסקים בדרך בה, לצד הצלקות הנפשיות והזכרונות מהתופת שלא הרפו, הצליחו רוב ניצולי השואה לבנות חיים, משפחות, קריירה; הסרטים הדוקומנטרים בעשורים האחרונים מטפלים בזהירות במערכות היחסים המורכבות והמגוונות בתוך המשפחות; במחקר הפסיכולוגי יש אסכולות שונות ומנוגדות באשר לדרכי ההתמודדות של הניצולים עם הטראומה והדרך בה הועברה הטראומה לבני הדור השני והשלישי. אבל אצל איני ושני יש רק עולם הומוגני אחד שכולו סטיות ואלימות.

האם באמת התודעה משתנה?

בעשורים האחרונים נהוג לדבר על שינוי תודעת השואה בישראל –היווצרותו של דיון ציבורי חינוכי ותרבותי רחב, רב-מימדי המעלה סוגיות שונות ומגוונות של הטראומה. אך ספק אם השינוי בתודעת השואה הביא גם לשינוי הדימוי הבעייתי של ניצולי השואה. בספרי "שתי פנים במראה" הראיתי כיצד הקולנוע הישראלי העלילתי משנות הארבעים ועד ימינו מציג את ניצולי השואה דרך סדרה מקובעת של סטראוטיפים שליליים. גם בשדות תרבותיים אחרים חלק מבני הדור השני, שעומדים במרכז העשייה, שותפים להמשך וקיבוע הדימוי השלילי של הניצולים. דבריהם מקבלים משנה תוקף מכיוון שהם בבחינת הנחתום שמעיד על עיסתו.

ניצולי השואה בישראל הולכים ומתמעטים. אחרי לכתם, מה שישאר הוא הזכרון הקולקטיבי שלהם הנשען על יצירות תרבות ותקשורת. לכן חשוב להבין, כבר עכשיו, עד כמה שגויה ופסולה היא הגישה המכלילה המופיעה בראיון. מעבר לכך: זוהי גישה מסוכנת – תפיסה אישית סובייקטיבית לחלוטין, שאיננה מבוססת על סטטיסטיקות, ומוצגת באופן נחרץ כעובדה היסטורית. כך מייצרים זכרון מעוות של קבוצה שלמה.


שתפו
קישורים לתגיות וקטגוריות