חתרנות נוסח המאה ה-21

מאת:עמיחי שלו
שתפו

"תמונות של בשר" של דרור בורשטיין הוא לא ספר על ציור, או על תולדות הציור, או על תמונות או על בשר, וגם לא ספר על טבעונות או בעלי חיים, הוא קודם כל ספר, ובדומה לאנתולוגיה בהליקון "למען החיים הנטבחים בכל רגע נתון" אותה ערך בורשטיין עם רון דהן – הוא ספר על רגשות, או יותר נכון, איך צריך ונכון להרגיש את העולם, ואיך צריך ואיך נכון לחיות. אבל בניגוד לאנתולוגיה, הוא פועל בדרך אחרת לגמרי.

על פניו, זה ספר מאוד אנליטי, הוא מציב את האג'נדה שלו באופן ברור וגלוי, והרי אין פה מבדה, אז אין מניפולציות, הכל חשוף ובהיר ומנותח, אבל יש רגעים קטנים בודדים בהם הדובר, באמצעות משפט אחד בלבד, קטן, מינורי, וכל כך חזק, מתווה את הפרופורציות ומצמרר כמעט בדיוק הזני בו הוא נכתב.

ב"נתניה" של בורשטיין יש רגע בו הדובר מבין תוך כדי הרהוריו כמה כל הקיום שלנו פה על כדור הארץ הוא שרירותי. והמחשבה הזו מהממת אותו ומאבנת אותו לספסל ברחוב. ב"תמונות של בשר" יש קטע בו הדובר מסתכל על תמונה של לביאה, ותופס את הראש מרוב צער ומהעובדה שהוא מבין שהוא מרגיש כמותה. וכאן הקורא, על פי רוב, מרגיש כמותו. המימד הרגשי הנ"ל הוא הדרך הכי לא רגשנית וסנסציונית, אלא ההיפך הגמור שלה, ודווקא עקב כך, בייחוד נוכח הנושא של הציורים והספר עצמו שהוא קרקע פורייה לסחוט אותנו רגשית – היא כה אפקטיבית.

רגשות הן רק התוצאה

אז זה ספר על רגשות, אבל בעצם רגשות הן רק התוצאה; אם מתמסרים לו וקוראים אותו כפי שצריך לקרוא, אז בסוף גם מרגישים מה שצריכים להרגיש, אבל יש שני דברים אחרים חשובים שמכוננים את הרגשות, את התוצאה, והם לא בהכרח קשורים לתוכן הציורים או לניתוח המרתק שלהם. שני הדברים האלו הם קצב והתבוננות.

אנחנו חיים בעולם תובעני, שמשגר אלינו דימויים ללא הרף, סיסמאות, מיליוני פריימים בדקה, עולם שמשתלט לנו על ההכרה, שמציף אותנו ברגשנויות, שתובע את תשומת הלב שלנו, ששולט בנו, גם אם אנחנו חושבים שאנחנו חופשיים, בדיוק העולם אותו ממפה אורנה קזין בספריה בצורה כל כך מבעיתה וחכמה, וזה בעיקר עולם שמאוד נדיר למצוא בו את היכולת להתבונן בציורים, את הקשב, את הריכוז המסוים הזה, כי זה עולם עם קצב רצחני, ותמונות של בשר מתווה קצב אחר, שבהתחלה קשה להסתגל אליו אם לא רגילים, אבל כנראה רק אם ננסה קצת להסתנכרן עם הקצב שלו נוכל להרגיש את מה שקל לנו להדחיק, את מה שהעולם רוצה שנדחיק. הקצב בו אנו חיים וחושבים ומרגישים הוא כמו קונספירציה של הכוח השולט, כדי שלא נעצור לחשוב, כדי שלא נעצור להרגיש, כדי שפשוט נמשיך לעשות את מה שאנחנו עושים, לאכול, לצרוך דברים חסרי תכלית, לספק לעצמנו גירויים חזותיים מהירים, כמו אוטומטים.

לדעת להתבונן

ציור קודם כל הוא אופן התבוננות אחר בעולם, זו הוויה שכמעט רובנו איבדנו לחלוטין, שלא מגרה אותנו כבר חזותית, ואם נדע שוב להתבונן, ולחיות לפי קצב אחר ממה שהעולם רוצה שנחיה, אנחנו פתאום נשים לב לכל מיני דברים ששכחנו לשים לב אליהם; נשים לב לציורים, למילים, לרגעים של יופי, ונשים לב גם לבעלי חיים, לא מתוך מוסר ולא מתוך אי אילו עימותים רציונליים ומדעיים עם אי אילו טיעונים בעייתיים של גארי יורופסקי, אלא מתוך התבוננות והערכה והתפעמות מהקיום שלהם, ובכלל, מהקיום כולו, אגב "נתניה".

וזה כמובן לא קשור לתזונה, אם נחיה את העולם לפי קצב מסוים ונדע להתבונן ולהעריך את הקיום – סביר להניח שעניין התזונה ינבע מכך באופן טבעי, רגשי, אמיתי, לאו דווקא רציונלי ומוסרי. מה שאני אומר הוא שיש קשר בן להיות איטי מבחירה, להחליט להתבונן יותר בציורים, בציור אחד של גויה, בדימוי אחד מתוך ציור ולא בטלוויזיה, ובין להעריך את חייהן של חיות. זה הכל חלק מאותו דבר. הכל קשור זה בזה.

חרישי וחתרני

בספר שכתבתי "על החתרנות" יש תמה מרכזית הטוענת, או למעשה שואלת את השאלה האם המרכז בולע כל גילויי חתרנות, במן איזה מנגנון קסמים שמאפשר לו להכיל את הצעקות של כולם, להפוך אותם לחלק מפס הקול שלו, לרוקן אותם מתוכן, למתג אותם לצרכיו, ושואל בנוסף על סיכויי ההיתכנות של חתרנות תרבותיות כיום נוכח המציאות הזו. אין מסקנה חד משמעית, אבל יש תחושה חמוצה של ייאוש. אבל אם נחשוב לרגע לעומק, נבין ש"תמונות של בשר" מציע סוג של חתרנות ייחודית מעצם הקצב, מעצם ההתבוננות, מעצם קיומו.

הוא למעשה מייצר סוג חלופי של שיח, סוג חרישי, שקט, אנליטי, כי הרי הוא עוסק בסופו של דבר, במן שרשור לוגי בטבעונות, אבל בעולם התזזיתי שלנו גם הטבעונות הפכה לחלק משיח בנאלי, מתלהם, כי שוב, זו דרכו של העולם – לקחת כל גילוי מחאה, כל אקט מחאתי, ולהפוך אותו לחלק מיריד ההבלים הגלובאלי של ההיפר קפיטליזם. למעשה, במידה רבה, קזין בספריה מתארת את הכשלים והעיוותים של העולם בו אנו חיים (כמובן, לא את כולם, הרי זה בלתי אפשרי), "על החתרנות" מתאר את חוסר האונים הרגשי והאינטלקטואלי נוכח הקשיים האלו, ו"תמונות של בשר" וגם "נתניה" מציעים, אולי, סוג של פיתרון.

הדברים נאמרו בערב "על התפר בין האישי לפוליטי" שנערך בחנות המגדלור בתל אביב

תמונה ראשית: "טבע דומם בדוכן הקצב", פרנסיסקו גויה, ספרד, 1810


שתפו
קישורים לתגיות וקטגוריות