יידיש זה חומר חזק

מאת:ליאת שטייר-לבני
שתפו

בקיץ האחרון נערמו על שולחני כעשרה ספרים שחיכיתי לקרוא. ספרים שזכו להערכת המבקרים, שאנשים יודעי דבר לחשו על אזני שאני "חייבת לקרוא" והיו מועמדים לפרסים כאלו ואחרים בישראל ומחוצה לה. התחלתי לקרוא, ובאכזבה גדולה, אחד אחרי השני, הנחתי אותם בצד. את חלקם לא סיימתי, את חלקם אמנם צלחתי, אבל בשעמום גדול ובפליאה בשל הפער הבלתי נתפס בין הביקורות והפרסים לבין הטקסט הכתוב.

חיפשתי דרך להגדיר את הבעיה והנה נחום צובלפלאץ, אחד מגיבורי ספרו החדש והמצוין של מתן חרמוני "ארבע ארצות", עשה זאת בשבילי. "לא כל מי שיושב וכותב הוא סופר", קובע בצורה בהירה ונחרצת מי שמת בוורשה של ראשית המאה וקם לתחייה בתל-אביב של 2010. בוראו ויוצרו, הסופר מתן חרמוני, בניגוד גמור למשפט זה, יודע גם יודע לכתוב ומציג בספרו את האלטרנטיבה מפיו של גיבורו יהושע רדלר: "'ללטוש ללטוש ללטוש כתב מנדלי מוכר ספרים הבוגר לשלום עליכם הצעיר והוא ידע על מה הוא מדבר". נאה דורש ונאה מקיים.

עכשווי בטעם של פעם

"ארבע ארצות" הוא רומן יפהפה עם טעם של פעם. "מה שנכון היה אז, לפני כבר מאה ועשרים וחמש שנה, נכון גם היום", כותב חרמוני בנוגע להלכות שליחת כתבי יד, אך משפט זה מאגד את התמות המרכזיות של הספר. בניגוד למגמות שונות של כתיבה רזה, או להבדיל כתיבה פוסט-מודרנית, עילגות מכוונת לציון קבוצות מיעוט שונות ועוד מרעין בישין שפשטו בספרות הישראלית לאחרונה, חרמוני משלב בין עברית עכשווית רהוטה ואינטליגנטית לבין עברית בת יותר ממאה שנה.

ארבע ארצות - מתן חרמוני
ארבע ארצות – מתן חרמוני

 

חרמוני שאל את שם גיבורו יהושע רדלר משם עוזרו של יוסף חיים ברנר ולא בכדי – עולמו של הספר מתנדנד בין מרחבים ספרותיים שונים. בכתיבתו מהדהדים משפטיהם הנפלאים של ברנר, ברדיצ'בסקי, מנדלי מוכר ספרים, שלום עליכם, חבריהם, תלמידיהם וממשיכיהם. עברית עשירה, מתובלת בהומור שחור, ציני, יהודי.

זו עברית שמשחזרת עבר רחוק והווה קרוב, שחיה את העיירות היהודיות באירופה ואת העולם היהודי שנפתח אל החברה האירופית, שמתארת את חייהם של "האנשים הקטנים" על עליבותם ויופיים. שפה שמזכירה לקורא כי הקשר אל העבר היהודי מעולם לא נותק וכי חזרה לשורשים באה לידי ביטוי לא רק במסעות מאולצים או מרצון, חזרה לאירופה, אלא בהכרת התרבות, המנהגים והניואנסים.

העליבות לא היתה מעולם מצודדת כל-כך. גיבורי הספר לקוחים מהשוליים של התרבות בעבר ובהווה: סופר כושל בתל-אביב העכשווית, שאשתו בגדה בו עם העורך שלו; שחקנית עבר שנשכחה; צובלפלאץ השד, שכבר הוזכר ומגיע מן העבר להתרועע עם החבורה; וטבח כושל המסתפח אל החבורה כמתעד.

טרנדים במקום רוח

יחד יוצאים הגיבורים שחוברו להם יחדיו מכורח הנסיבות, למסע אל ניסיונות ההישרדות בתל-אביב שהיא השאול: נפשית, מקצועית וכלכלית. זהו גם מסע רפלקסיבי, כיוון הוא חושף את "מאחורי הקלעים" הלא מחמיאים של עולם הספרות בישראל. גם את זה עושה חרמוני בכישרון רב, תוך נבירה בקרביים של עולם זוהר מבחוץ ורקוב מבפנים, גדוש בצביעות, גניבות ספרותיות וחוסר פרגון ("יש לא מעט מן המשותף בין הסופר המתחיל לגבר המקורנן – לשניהם צוחק העולם בלא ידיעתם").

דרך העיסוק בהתנהלותם של סופרים ועורכים בתל-אביב חושף חרמוני, תוך שימוש בלעג עצמי והרבה הומאז'ים לספרו הקודם (והנהדר) "היברו פבלישינג קומפני", את הידלדלות חיי הרוח והמרתה של ספרות מעמיקה בסדרה של "טרנדים" כלכליים ("יידיש זה עכשיו חומר חזק" אומר העורך, "בשנה שעברה ערבית היתה במודה ועכשיו יידיש").

מי פה חי ומי מת?

המצוקות המטרידות את הגיבורים מלוות יהודים מימי השטעטל ועד מחאת האוהלים. דבר לא השתנה – אנשי הרוח כורעים תחת נטל המעמסה ואין מושיע. התהום היא כה עמוקה, טוען חרמוני, עד שאי אפשר לדעת מי חי ומי מת. השד, שמת לפני כמאה שנה ומגיע במפתיע לתל-אביב של ההווה, מתנה אהבים עם השחקנית הקשישה ושניהם חיים הרבה יותר מהסופר הצעיר שכישלונותיו האישיים, הספרותיים והכלכליים הופכים אותו לדמות רפאים.

"הם המתים או החצי מתים, הם עושים חיים, ואני לעומתם אני מת", אומר רדלר. השאלה הזו, ששזורה לאורך הספר – מי באמת חי את החיים ומי מת – מקבלת ייצוג ויזואלי בעטיפה היפיפייה של הספר, המציגה כתונת לבנה צחורה התלויה לייבוש על קולב, וממנה מציצות זוג ידיים בשר ודם.

* ד"ר ליאת שטייר-לבני היא חברת סגל בכירה במחלקה לתרבות, יצירה והפקה במכללה האקדמית ספיר, מנחה ומרכזת קורסים במחלקה לאמנויות ובתכנית התואר השני בלימודי תרבות באוניברסיטה הפתוחה.


שתפו
קישורים לתגיות וקטגוריות