"נולדתי ב- 1940 בארץ. אבי היה שחקן תיאטרון ואמי עסקה במקצועות שונים. בין השאר היא היתה מורה לעברית בשיעורי ערב. בגיל שבע עשרה עזבה את ליטא כדי ללמוד בבית ספר עברי. היא הגיעה לארץ בתחילת 1925. בסוף העלייה השלישית, תחילת הרביעית. היא היתה פועלת בגדוד העבודה ונכנסה להריון מגבר שהכירה, גבר יפה תואר, והרתה את אחותי עפרה, שהיתה גדולה ממני בשלוש עשרה וחצי שנים. היא מיד עזבה את האיש ההוא והתפרנסה מעבודה בבתים של בורגנים כמו ביתו של ארתור רופין בירושלים. היא נסעה ללמוד תזונה בווינה יחד עם ילדתה הקטנה וחזרה בשנת 1933 לארץ. היא התחתנה עם אבי שתכף אספר גם עליו. אני נולדתי ב-1940".
הקול המדבר הוא של איש הטלוויזיה ירון לונדון. הדירה ברחוב בלפור פינת אחד העם שבה הקלטנו אותו היא של בת זוגו הנוכחית, הסופרת מיכל זמיר. ממול משפצים בית, קולות הקידוח מחרישים לרגעים את קולו.
"אבא שלי היה יליד עיירה באוקראינה. הוא התחנך באודסה ולמד שם הנדסת אוניות. מאוחר יותר נרשם לבית ספר לתיאטרון. הוא היה אקרובט שהפך להיות שחקן. במקור הוא רצה להגר להווליווד, או כמו שהיה אומר ברוסית: 'גוליווד'. הוא חלם להיות שחקן כמו פול מוני או אדוארד ג' מוריסון, כולם שחקנים הוליוודיים יהודים ששינו את שמם לשם אמריקאי. במקום זה הוא הגיע לארץ ב-1925 והיה מראשוני התיאטרון העברי. הוא ייסד את התיאטרון הסאטירי 'המטאטא' שפעל 28 שנים והיה מעמודי התיכון של התרבות העברית. הוא נפטר ב-1970 ואמי קצת יותר מאוחר.
גדלתי בעצם כבן יחיד במשפחה. משפחתי היתה שייכת למה שנקרא 'האינטליגנציה העובדת', שהיו בעצם אנשים בעלי נטיות שמאלניות שפעלו בתוך הרפובליקה של ההסתדרות. מכאן הזיקה שלי למה שנקרא תנועת הפועלים, תנועת העבודה.
בעצם, ההסמכה היחידה שיש לי היא תעודת בגרות חקלאית וציון כמעט טוב בגידול בהמות. בתנ"ך יש לי 'טוב' אם אני לא טועה. הייתי תלמיד גרוע מאוד, מרדן, לא מוצלח במיוחד. בצבא הייתי תקופה בגלי צה"ל עד שהשליכו אותי משם. השירות הצבאי שלי? אין לי מלה אחת טובה לומר עליו. הוא היה די נפשע, הייתי אומר. אחר כך למדתי אמנות בבצלאל בירושלים. פרשתי משם אחרי זמן לא רב. ואז נפתחו לפני הדלתות של 'קול ישראל'. בהתחלה הייתי קריין חדשות, ואחר כך הסתפחתי ליומן החדשות. הייתי סגנו של מייסד היומן, חגי פינסקר.
ב-1968 נשלחתי לפאריס בתפקיד כתב רדיו. הטלוויזיה נולדה אז בדמות הערוץ הראשון. שהיתי שם ארבע שנים ואחר כך חזרתי. בתחילה חזרתי לרדיו ואחר כך לטלוויזיה. לאורך 28 שנים עבדתי בערוץ 1. עסקתי בהמון דברים. היו לי תוכניות, סרטים תיעודיים, וב-1988 פרשתי. תפקידי האחרון היה מנהל מחלקת הדרמה והאמנויות של הטלוויזיה.
כמה שנים אחרי זה נפתח הערוץ השני וגויסתי לידיעות אחרונות. מיד אחרי שהתפטרתי גייס אותי העורך המיתולוגי של ידיעות אחרונות דב יודקובסקי. בידיעות אחרונות עבדתי 18 שנים ועד היום אני כותב שם טור שבועי".
שבוע לפני פגישתנו חולל ירון לונדון שערורייה גדולה, כשהתייחס בביטול מופגן לטענותיה של אשה נגד השר סילבן שלום, שהטריד אותה מינית לכאורה. לונדון אמר בשידור: "נגיד שהיא דוברת אמת, ולפני חמש־עשרה שנה איש צעיר ביקש ממנה למצוץ לו בבית מלון… לא בסדר, לא בסדר. בסדר. עכשיו היא התעוררה אחרי חמש־עשרה שנה, כי לא בא לה מול עיניה שהאיש הזה יהיה נשיא. התשובה שלי לעניין הזה היא", וכאן פשק לונדון את שפתיו, חרץ לשון והשמיע קול נפיחה, וחתם ואמר: "ועוד יתגלה שמישהו עומד מאחוריה".
"הנורמות החברתיות נקבעות על ידי בתי המשפט ולהפך. יש יחסים דיאלקטיים בין נורמות חברתיות לבין החוקים ותפקיד פסק הדין חשוב במיוחד. כדי לפסוק דין צדק יש צורך בהליך משפטי מייגע ולעתים קרובות לא צודק. אבל אין תחליף להליך משפטי בחברות מתוקנות. עבירת מין צריכה להתבסס על עדות הנפגעת והוכחות פורנזיות. והרי עבירות מין מבוצעות מאחורי דלתיים סגורות. החוקרים מנסים להוכיח דפוס התנהגות של הטרדות מיניות מצד הנאשם. הם מלקטים עדויות תומכות של נשים אחרות וזה תהליך ארוך ומסובך.
המכשלה הגדולה היא השהיית העדות של המתלוננת. המחקר על אודות טבעו של הזיכרון מוכיח ללא צל של ספק שאנחנו לא זוכרים. הזיכרון שלנו משתבש במהירות עצומה. נסו לשחזר משהו מזיכרונכם ולעמת את זה עם עדויות אחרות. אני בעצמי ניסיתי פעמים אחדות לעמת את זיכרוני עם העובדות ותמיד הופתעתי מחולשת הזיכרון. בתי המשפט יודעים את זה. זאת אחת הסיבות שיש התיישנות על מקרים ישנים. האדם לא יכול לקבל נרטיב מדויק של מעשה שהתרחש לפני זמן כה רב. ככל שעובר הזמן התמונה מיטשטשת וגם הצדק מתעוור.
נשים מהססות להתלונן. זו תופעה ידועה ויש לה הסברים. נשים רבות מעדיפות ריפוי באמצעות שיכחה. לא היה, לא נברא, נעבור הלאה ונמשיך לחיות. ויש גם הטרור הגברי, טרור הסמכות, הפחד מהעבריין. העבריין בעל כוח לעתים קרובות. מה שאני אמרתי התבסס על מעשים של כמה מעמיתי בספרות ובתקשורת, בין היתר הסופר והמשורר יצחק לאור. במקרה שלו, באה אשה ואמרה שלפני 25 שנה הוא שכב אתה, התייחס אליה בגסות ובבוקר גירש אותה מביתו. ללאור, מי שמכיר אותו – יש פה גדול. הוא עשוי להיות איש גס ונמהר. מאוד לא מנומס. גם השירים שלו לא מנומסים, אבל הוא לא עבריין. מאנשים בעלי נימוסים רעים אפשר להתעלם ולהתרחק.
זה לא אמור להכניס אנשים לבתי הסוהר. עכשיו תנועה שלמה התעוררה סביב הטענה שלפני 25 שנה הוא פגע באשה. ואני התקוממתי על זה. יכול להיות שהוא פגע, אבל מהו הסיכוי שנעשה לו עוול? הסיכוי הזה גדול. יש הלכה פסוקה שאם יש ספק בקשר לפשעו של אדם הוא איננו אשם. בינתיים שמו התגולל בכותרות."
את הראיון המלא עם ירון לונדון ניתן לקרוא במגזין מעמול המודפס
