בערב בו אסי דיין הלך לעולמו, התיישבנו כל המשפחה וראינו את הסרט "גבעת חלפון" לזכרו, כך נפרדנו ממנו.
כמה ימים לאחר מכן שוחחתי עם אורי סיון , התסריטאי הראשי של סדרת הטלוויזיה המצליחה "בטיפול” בכיכובו של אסי דיין (גילוי נאות: אורי סיון הוא בעלי), על תקופת הצילומים של הסדרה. סיון יצר את "בטיפול" בשיתוף עם חגי לוי וניר ברגמן; שתי עונות, שמונים פרקים של 30 דקות כל פרק, והוא מתאר עבודה עם דיין מהאודישן הראשון ועד יום הצילומים האחרון בחיבה וסימפטיה הדדית.
איך זה שלאסי יש דימוי בעייתי ואתה מתאר עבודה נעימה באווירה חיובית?
“אסי דיין כעס והיה עוין לאנשים שראו בו איום. הוא לא חיבב אנשים שראו בו משוגע או אחד שקשה לעבוד אתו. אנשים כאלה יצרו אצלו תחושה שהוא אכן כזה וזה איים עליו והוא הגיב בהתאם. אני הרגשתי נוח איתו. הוא היה בודק גבולות, קצת כמו ילד.
הוא דווקא חיבב את מי שלא נלחץ ממנו וזה רכש את אמונו. לי זה בא בטבעיות. הוא הצחיק אותי, עניין אותי, והרגשתי שקורנת ממנו אמפטיה טבעית. זה אפשר לנו לעבוד יחד בלי שום בעיות. האמת, אני לא זוכר מי העלה את הרעיון להזמין את אסי דיין לאודישן. למעשה, כל השחקנים הכי חמים בישראל עשו אודישנים לסדרה".
מי הגיע לאודישנים?
"לא נעים לחשוף, זה בכל זאת לא כיף גדול לשחקן שבא להיבחן ולא נבחר. בכל מקרה, אסי הגיע לאודישן. בשבילי זה היה אירוע, אסי דיין של 'גבעת חלפון', של 'החיים על פי אגפא', הבן של משה דיין. בקיצור, מיתולוגיה ישראלית אותנטית מגיעה למשרדים של ההפקה אי שם באזור המוסכים של תל אביב, מרגש.
הוא מתיישב על הכיסא, נחמד כזה, מתלוצץ עם בוחניו (חגי ואני), ומתחיל לעשות את הטקסט. אחרי אולי עשרים שניות הוא התחיל לשלב ביטויים משלו, ומהר מאד הוא נטש את הטקסט המקורי והתחיל 'לטפל' במטופל הדמיוני שישב לכאורה מולו בסגנונו האישי. היה בזה הרבה קסם, אבל הטקסט היה בלתי אפשרי, הטקסט היה ביקורתי וציני ובעיקר – בלתי טיפולי".
נו, אז איך מאודישן כזה בוחרים שחקן?
"ועוד אחד עם רקורד לא פשוט, אחד שלא פשוט לו לסחוב יום צילום של 12 שעות, בטח שלא ימי צילום מרובים ברצף. זה באמת היה אודישן נוראי מכל הבחינות הטקסטואליות, הוא לא הצליח להתמיד ולהגיד את הטקסט שכתבנו לו, הוא לא התעניין בטקסט, הוא גם נזף בנו בסגנון של 'הייתי אצל יותר מ-30 פסיכולוגים ופסיכיאטרים' ובעצם בא להגיד לנו שהוא יודע הרבה יותר טוב מאיתנו איך מתנהל סשן פסיכולוגי".
אתה עצמך לא היית מעולם בטיפול, אז איך כתבת תסריט על שבמרכזו טיפול פסיכולוגי?
"זה נכון, ובהתחלת הכתיבה הדיאלוגים עדיין לא היו מספיק מדויקים, עדיין לא הבנו לעומק איך לכתוב סשן טיפולי שיהיה גם אמין, גם רגשי, גם דרמטי וגם דחוס יותר מהרגיל. אבל היינו מספיק בשלים להבין דבר אחד: שבשביל להיות פסיכולוג טוב צריך להיות אמפטי למטופל שיושב מולך. ומבעד לציפוי הציני שאסי עטף את עצמו, התפרצה אמפטיה טבעית, חזקה, ואמיתית עד דמעות.
כל השאר היה שטויות, אסי ידע להיות במאי כשצריך, תסריטאי כשצריך, ושחקן כשצריך, וידע להיכנס לתפקידים האלה באופן גאוני. עובדה שבהמשך הדרך הוא הלך עם הטקסטים אחד לאחד, אהב אותם, קיבל אותם, ונסך בהם את האמפטיה הטבעית שלו. במבט לאחור מסתבר שזה עבד".
אבל בפועל העבודה האינסופית הזאת כללה אינספור שכתובים בינך לתסריטאים האחרים, ואתה התרכזת בלדייק את הדמות של ראובן (הפסיכולוג).
"חשבנו שזו תהיה סדרה ל'מטיבי לכת', לא חשבנו שכל כך הרבה אנשים יתעניינו בה. כמה כבר אפשר לראות שני אנשים מדברים בחדר אחד בלי לזוז? בכל אופן, היה חשוב לי שהפסיכולוג יהיה אנושי, לא איזה מטפל צדקן ושמרן.
נעזרתי הרבה בהורים שלי ובאחותי שנהייתה גם פסיכולוגית תוך כדי, הייתי בודק עליהם טקסטים ופתרונות טיפוליים ומכוון את הדמות של ראובן בהתאם. כשהתסריטים 'תורגמו' לביצוע, לאסי הייתה טכניקה מיוחדת ליצור אמינות; הוא היה קורא את התסריטים בבית, ובא לצילומים בלי יותר מדי הכנות.
הטקסט הופיע מולו על טלפרומפטר והוא היה מדבר/משחק אותו כאילו הוא קורא אותו בפעם הראשונה, זה יצר אמינות, כמו בחיים, כשאדם חושב על הטקסט בזמן אמת. חוץ מזה, הרבה מאישיותו הנסתרת של אסי זלגה למסך – זאת הפרטית, החמה והאנושית, שדמתה לדמות שהתגלתה בשיחה אינטימית איתו, ולא זו הציבורית, שנחשפה ברבים".
אז מה שאתה בעצם אומר זה שהוא שיחק מול טלפרומפטר (מצלמה עם טקסט עליה) ולא מול איילת זורר? זה נראה מאוד אמין בסדרה, כאילו הוא מדבר ממש אליה.
"בואי נגיד ככה, לאסי דיין היה כישרון ענק לנהל יחסים עם הטלפרומטר שלו".
אתה מאוד אוהב את "זגורי אימפריה", אתה מוצא קשר מסוים בינה לבין "בטיפול"?
"מדובר בסדרות הכי מנוגדות בעולם. 180 מעלות. ב'זגורי אימפריה' אומרים הכל, וב'בטיפול' מתעסקים עם סאב-טקסטים. במחשבה שניה, אולי אני אוהב את זגורי כי אומרים שם את מה שמרגישים, בלי חשבון. בעצם זה לא כל כך שונה.
זה דווקא די דומה למה שראובן עושה עם המטופלים שלו, וכנראה מה שפסיכולוג עושה בטיפול אמיתי – לשמוע את המטופל הולך סחור סחור סביב איזה נקודה. ואז, הפסיכולוג, מוציא את האמת מהארון, חושף אותה, אומר אותה, מציף ומעמת את המטופל עם בעיותיו. אסי היה מעולה בזה – להציף בעיות של אחרים באמפטיה ובהזדהות עמוקה, כאילו היו אלה בעיותיו. אולי רק אדם שצבר כל כך הרבה בעיות משלו יכול באמת להיות אמפטי לבעיות של אחרים".
מה המוות שלו גרם לך להרגיש?
"זה גרם לי עצב גדול. אסי היה אדם יקר ואהבתי אותו למרות שבשנים האחרונות התראנו מעט. הוא היה בן אדם. ביצירה שלו כמו בחיים שלו, הוא הסתכל למציאות החברתית בעיניים וראה את הפוטנציאל ההרסני שקיים בה, ובו בזמן הוא ראה בה גם את החמלה, האהבה והאנושיות. זה הזיכרון שנשאר לי ממנו".
כשחשבתי על זה אחר כך, על החיבור בין תסריטאי שכותב סשנים של טיפולים פסיכולוגים, שתורגמו מילה במילה לאנגלית בגרסה האמריקאית, מבלי שעבר טיפול מעולם – לבין שחקן שהכיר היטב במהלך חייו את כורסת המטופל והפך למטפל הלאומי, זה נשמע כמו מתכון בטוח לכישלון. והנה שני הליצנים האלה שלקחו בנונשלנטיות את הרצינות שבה עולם הפסיכולוגיה תופס את עצמו, הם הצליחו לייצר אמינות שריתקה מטפלים ומטופלים בכל העולם. זה באמת עבד, אפילו כצופה שבויה – אנטי פסיכולוגית – קיבוצניקית שגדלה בבית ילדים בלי הורים, בשיטה בלתי פרוידיאנית, התמכרתי לסדרה. ובעיקר לדמות של ראובן הפסיכולוג שידע איך ללכת לאיבוד עם המטופלים שלו, אבל תמיד למצוא את הדרך חזרה.
