הטרדות מיניות וצרות אחרות

מאת:אסנת פרץ
שתפו

הדר כהן

היה נחמד, אבל לא תודה

לפני כארבע שנים הכרתי גבר דרך הפייסבוק. עורך דין בנושאים רפואיים, מאוד מוכר בתחום, בן 37 שגר בתל אביב. דיברנו מעט בפייסבוק ולאחר כשבועיים החלפנו מספרי טלפון.

יום אחד באתי לתל אביב לצילומים בסדרה שהשתתפתי בה וקבענו להיפגש אחרי הצילומים. הוא הגיע במכונית קרייזלר מהממת, ונסענו לשבת בבית קפה. משהו בזה ריגש אותי. בדיוק השתחררתי מהצבא ורציתי לעשות מה שבא לי.

הורי לא ידעו על זה כלום. הם ידעו שהכרתי מישהו אבל לא ידעו שנפגשתי אתו בתל אביב. כעבור שבוע הוא הציע לי שאבוא לתל אביב, שנצא לאן שהוא ושאישן אצלו. הורי עשו הכל כדי לשכנע אותי לא לנסוע אליו והתעקשו כל כך שוויתרתי על הנסיעה. התקשרתי אליו להודיע לו שלא אבוא בגלל הורי. הוא הציע לי שידבר אתם. האם דיבר אתם בסוף או לא? איני זוכרת.

קבענו להיפגש בערב אחר, ואחרי מאמצי שכנוע רבים שלי הורי נכנעו והסכימו.

הוא בא לאסוף אותי מתחנת השלום בעזריאלי ונסענו אליו הביתה. הוא גר בבית דירות מחודש קומה אחת מתחת לעופר ניסים, הדי ג'יי המפורסם. הדירה היתה נקייה להפליא. שמתי את התיק על הספה ומיד קיבלתי הרצאה נוסח "אל תניחי את הדברים שלך על הספה שלי. אני לא יודע איפה הם היו, יש הרבה חיידקים ברכבת".

התעלמתי ויצאתי לשבת במרפסת עם כוס משקה קל וסיגריה. הוא אמר שהוא נכנס להתקלח ואמר שהכין לי מגבת כדי שגם אני אתקלח. לא רציתי להתקלח. התקלחתי לפני שיצאתי מהבית. אבל לא היה כל כך עם מי לדבר. שוב התעלמתי.

הוא סיפר לי על העבודה שלו ושאל אותי לאן הייתי רוצה שנצא ואמר שאני נראית סקסית בג'ינס הצמוד שלי. הצעתי שנלך לשתות משהו בבר.

בדרך עצרנו לקנות גלידה. חשבתי שהוא יציע לשלם אבל הוא שיחק עם הקטע של "שכחתי את הארנק, יש לך?" למזלי לא נכנסנו לבר, כי לא היה לי כסף לשלם על משקאות בשביל שנינו. חזרנו אליו הביתה. הוא מזג לנו יין והתחילו החיזורים. כבר קודם לכן החלטתי שאני לא מעוניינת בו, אבל השעה היתה כבר מאוד מאוחרת ולא היה לי לאן ללכת. הסברתי לו ששום דבר לא הולך לקרות ושיניח לי. הוא קצת התרגז. הסברתי לו שוב שזה לא מתאים לי. היה נחמד, היה כיף, אבל לא תודה.

שלחתי הודעה לאבי כדי לעדכן שהכל בסדר. הוא שלח לי בחזרה "תשמרי על עצמך". סיכמתי עם עורך הדין שאני ישנה אצלו ושלמחרת בשמונה הוא מסיע אותי לרכבת. כששאלתי אותו איפה יש שקע כדי להטעין את הפלאפון הוא שוב עשה לי הרצאה, והפעם על "שלא תעזי לשים לי את זה בחדר שינה ליד הראש, זה עושה קרינה". הפעם פתחתי בהרצאה משלי: "ממש לא מעניין אותי, ההורים שלי דואגים לי ואני צריכה אותו כשעון מעורר כדי לא לקום מחר מאוחר".

שמתי את הפלאפון על יד המיטה בטעינה והלכתי לישון. טוב, למעשה לא כל כך נרדמתי כי דאגתי כל הזמן שהוא ישמור על הצד שלו במיטה. ישנתי מחובקת עם הספריי דאודורנט, למקרה שיעשה משהו. הוא ישן כמו סוס. כנראה שהמדבקה נגד נחירות ששם על האף לא ממש עזרה.

07:30, השעון המעורר מצלצל ושנינו מתעוררים ויוצאים אל הרכבת. כמעט ולא דיברנו כל הנסיעה, אמרתי רק תודה ולהתראות כשירדתי מהרכב. לקחתי נשימה ארוכה והודיתי לאלוהים שיצאתי מזה בשלום.

לימור דמרי

יהודה לוי הטורקי

זה היה בטורקיה. הפלגה שלפני הצבא, עם שלוש חברות: טל, נירית ועטרה. עטרה היא מהבנות האלה שהולכות פעמיים בשבוע למספרה להחליק את השיער. אמנם היא הביאה אתה מחליק לשיער – אבל היא לא יכלה לדעת מראש שהשקעים באונייה מספקים חשמל חלש יחסית, ומי שמתעקש לעשות פן או להחליק את השיער במכונה צריך להשתמש בשירותיה של מספרת האונייה, או לרדת לחוף ולחפש שם מספרה.

מיד אחרי שעגנו בנמל איסטנבול, עטרה התעקשה לחפש מספרה ולעשות פן. "מה איכפת לכן! אני חייבת שיער חלק!" אמרה. לא היתה ברירה אלא להיגרר אחריה ברחובות איסטנבול בחיפוש אחר מספרה.

לאחר חצי שעה של חיפושים, תחת מבטים חרמניים של צעירים שהציעו לנו הדרכה, הגענו ליעד – מספרה שכונתית קטנה ונחמדה. הספר ועוזרו נראו הגונים.

טל ועטרה עשו פן, נירית ואני סידרנו את התלתלים. הבנות התלהבו מהספרים החתיכים, במיוחד מהספר הראשי, שנראה דומה לשחקן יהודה לוי. כשביקשתי לשתות מים הוא התנדב ללוות אותי לחדרון שבו עומד הקוּלר, ושם, לפני שהספקתי להבין מה קורה, הוא השכיב אותי על מיטת טיפולים והחל לנשק אותי. פרצתי בצעקות.

עטרה ששמעה אותי ראשונה פתחה את הדלת וכשראתה אותו רוכן עלי משכה אותי החוצה, מתפוצצת מצחוק וקראה אלי: "לפחות יהודה לוי הטורקי נישק אותך".

מירית ויצמן

"אז מה עשית אתמול?"

קשה להיות מלצרית בישראל, הכסף לא משהו והאנשים עוד פחות. יום שישי, עלוב במיוחד. נועה מקבלת זוג מבוגרים קבוע ומעצבן בברכת שלום ואני מהצד צוחקת עליה. בינתיים באים למרפסת של בית הקפה, שאני אחראית עליה, שני ערסים צעירים שנראים כאנשי עסקים ומתיישבים. נועה רואה אותם וממהרת לעדכן אותי: "שבוע שעבר מלצרתי אותם, הם השאירו 60 שקל טיפ, תזרמי איתם, הם דווקא מצחיקים".

יצאתי החוצה, ערס א' הסתכל עלי. ליתר דיוק, הוא הסתכל לכיוון החולצה הלבנה והצמודה שמכריחים אותנו ללבוש בעבודה. ערס ב' היה עסוק בשיחה באייפון שלו. פניתי לערס א' ואמרתי "שלום, מה תרצה להזמין?". "שלום לך, ככה? ישר מה אנחנו רוצים? איפה המה שלומך? איך אתה מרגיש?" הוא ענה.חזרתי אחריו בצייתנות "מה שלומך? איך אתה מרגיש?". הוא ענה שהוא בסדר ותודה לאל, או ברוך השם, ופתח את התפריט. בינתיים ערס ב' סיים את השיחה ואמר: "אני רוצה את הפסטה הזאת עם הפטריות שאכלתי בשבוע שעבר, זה היה חבל על הזמן". ערס א' התעצבן: "מה זה אחי? ככה אתה ישר מזמין? תשאל אותה מה שלומה, מה היא עשתה אתמול? הרי זה לא שהיית איתה אתמול בלילה, נכון?" והסתכל עלי ומיהר להגיד: "בצחוק, בצחוק", וזרק לי ליטוף קטן לכתף.

"אז מה עשית אתמול?" שאל. אמרתי לו שהייתי בקניון וקניתי בגדים. "מה, זה לחתונה?" (ניסיון עלוב להוציא ממני מידע, אם יש לי חבר). הסברתי שסתם קניתי נעליים ובגדים לקיץ המתקרב. "יופי זה חשוב. אבל לא לקנות הרבה, אני לא אוהב שאת מבזבזת הרבה". עכשיו מסתבר שאנחנו בכלל נשואים.

ניסיתי להתאושש ופניתי לערס ב': "אז פסטה שמנת פטריות אחת. ומה בשבילך?" שאלתי את ערס א', מחוסר ברירה. "שבוע שעבר אכלתי פה פיצה, וואלה התפוצצתי, אז תביאי לי ככה משהו קטן, כי אחר כך אני לא אוכל את הקוסקוס של אמא בערב". אחרי שהוחלט שערס א' יאכל כריך חביתה, לקחתי מהם את התפריטים, הכנסתי את ההזמנות למחשב, וכשהמשקאות שלהם היו מוכנים העמסתי את הכוסות על מגש ויצאתי למרפסת. בינתיים הצטרף לשולחן גם ערס ג'. הוא הסתכל על החולצה שלי באותו מבט של ערס א'.

אחרי 40 דקות והרבה משפטים שכללו במלים מאמי, כפרה ובובה, הם ביקשו את החשבון והלכו. נועה הגיעה לעזור לי לפנות את השולחן והציצה בפולדר: "רק 30 שקל? בשבוע שעבר הם השאירו לי הרבה יותר".

אסנת פרץ

הוא שיחרר את "סמי" שלו לחופשי

זה היה ביום העצמאות לפני יותר מ 12- שנים. אני לא בדיוק זוכרת את השנה, רק זוכרת שזה היה בשלב הביניים הזה בגיל ההתבגרות, שבו מתנדנדים בין תמימות ואמון מלא באנשים לבין ההבנה שכולם זאבים ושהעולם הזה קשוח בטירוף.

זאת היתה ההופעה הראשונה שהלכתי אליה, של "היהודים". התייצבתי בחוף דלילה באשקלון שעה לפני התחלת ההופעה ונעמדתי צמוד לגדר עם מבט קשוח, חגורת ניטים וידיעה ברורה שאני לא זזה משם עד שלא נגמרת ההופעה. אנשים התחילו להצטופף מאחורי והלהקה עלתה להופיע. כולם שרים וקופצים ונדבקים אחד לשני. היה חם ודביק והייתי מכוסה בזיעה, שלדעתי לפחות שישים אחוז ממנה מקורה באנשים אחרים, אבל זה לא הפריע לי. הייתי באקסטזה.

אחרי עשרים דקות בערך משהו הרגיש לי מוזר. הגבר מאחורי נדבק קצת יותר מדי, מתחכך קצת יותר מדי, מפיק קולות הנאה קצת משונים מדי. כאילו, כן, "סמי חופשי" זה שיר בן זונה, אבל לא בטוחה שהוא התאים לרמת הגניחות המטורפות שהלכו שם. ולמה בכלל אתה גונח כל כך חזק וכל כך קרוב לאוזן שלי, עד שאני מצליחה לשמוע את זה למרות שאני חצי מטר מהרמקולים?

משהו שם הרגיש קשה ונתקע לי בגב כל הזמן. כוס אמא שלך, מילא אתה נדבק בלי סוף אבל אולי לפחות תוציא את הפלאפון או מה שזה לא יהיה מהכיס כדי שיפסיק לחפור לי בגב? הסתובבתי, חשבתי לתקוע בו את המבט הקשוח הזה שיש רק לילדה פריקית בת 14 שחושבת שאף אחד לא יכול עליה. בפועל? יצא לי המבט הכי המום ושבור שאפשר, כזה עם עיניים עגולות ובורקות שמתאכזבות מהעולם ומהתוצר האנושי שמרכיב אותו, כאלו שהבינו שמה שנתקע לי בגב זה ממש לא פלאפון, כאלו שהבינו שהוא לא באמת התלהב מהשיר אלא פשוט שיחרר גם את ה"סמי" שלו לחופשי.

התלבטתי כי עוד לא שרו את "מחפש תשובה" ורציתי להישאר, ומצד שני הכי רציתי לברוח בעולם. זאת היתה ההופעה הראשונה שהייתי בה וחשבתי שאולי אני סתם מגזימה, אולי זה תמיד קורה, אולי אני סתם הופכת זבוב לפיל. הוא הפסיק לגנוח אבל לא זז ממני והחלטתי לחזור הביתה בכל זאת, ובפעם הראשונה התיישבתי במונית במושב האחורי ולא במושב שליד הנהג. כשהגעתי הביתה ואמא שלי שאלה אותי מה ליכלך אותי בגב אמרתי לה שזה כנראה ספריי שלג.

המקבץ המלא יפורסם בכתב העת "מעמול" (גיליון 5) שיראה אור ב-20 למאי


שתפו