סטודנטים במסלול כתיבה כותבים ביקורת תרבות

חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

הוקם ומופעל על ידי הסטודנטים בחוג לתרבות, יצירה והפקה במכללת ספיר

חבלים ושרוכים

מאז שנת 1956, משודרת מדי שנה תחרות האירווזיון השנתית של האיחוד האירופאי. לגמר עולות 24 מדינות עם שירים שונים, כוריאוגרפיה ותלבושות נוצצות. החל משנת 1998 הפורמט השתנה: במקום צוות שופטים שבוחר את השיר הזוכה,  האירווזיון הפך לתחרות ריאליטי שבה הצופים בבית קובעים איזה שיר, וחשוב מכך, איזו מדינה תנצח. בעדין שבו כל תוכנית כישרון בז'אנר הריאליטי המוסיקלי המוכר, שוברת שיאי רייטינג בארץ ובעולם, השינוי נראה מתבקש מחדש ואף רצוי. אלא שבפועל – התוצאה היא אחרת.

באירועי חצי הגמר והגמר, צופים בישראל בכל שנה פחות ופחות צופים, הארוויזיון אינו זוכה לסיקור תקשורתי נרחב כמו זה שהיה לאקס פקטור, ואף אחד לא חיכה לנציגת ישראל מיי פיינגולד בקבלת הפנים בנתב"ג, כפי שחיכו בקוצר רוח לשובה של גלי עטרי עם ניצחונה ב- 79'. אז מה קרה כאן? למה תוכנית הריאליטי הראשונה בטלוויזיה, לא מצליחה אליה למשוך דור שלם של צופי ריאליטי מסורים? למה האירוע שנחשב לאירוע הנוצץ של השנה, נראה היום כמו תוכנית מיושנת ומלאת אבק?

ציירי לך זקן
ביום חמישי שודרו אירועי חצי הגמר של האירווזיון. לצערנו, הנציגה הישראלית לא עלתה לגמר, מה שבטח ישפיע לרעה על אחוזי הצפייה של הישראלים בגמר האירווזיון. נדמה שצוות ההפקה של התוכנית עשה את כל המאמצים האפשריים בכדי להעלות את אחוזי הצפייה באירועי חצי הגמר: תפאורה מושקעת, סרטוני חסות בסגנון הסופרבול האמריקאי, הצגת הדגל של כל נציגה באופן יצירתי. הדגל היווני, למשל, הורכב באמצעות צדפים על מגבת כחולה, דגל שוויץ היה למייצג דומינו, והיהאפילו פיזור, לכאורה אקראי, של קמח תירס על לוח אדום, שאמור ליצור את דגל מקדוניה. לכל המתעניינים שפספסו, דגל ישראל הוצג על ידי נציגתנו מיי פיינגולד, באמצעות קשירת חבלים ושרוכים שייצרו את מגן הדוד הכחול על רקע בד לבן.

למען האמת, לא נראה שהיצירות הללו הפילו מישהו מהכיסא, או ראויות להתייחסות מיוחדת. הכותרת הראשית של האירוויזיון הייתה הנציגה האוסטרית שעלתה בלבוש נשי, אך שכחה לגלח את הזקן המחוספס, שהסגיר את מגדרה. למרות כל המאמצים ליצור הד תקשורתי או אחוזי צפייה גבוהים, ביום חמישי האחרון מספר הצופים בקדם האירווזיון בו השתתפה נציגה ישראלית, היה נמוך ממספר הצופים בפרק הסיום של "ג'ורדי שור" ששודר במקביל.

המתמודדת הישראלית - מיי פיינגולד. מתוך הקליפ לשיר "same heart" איתו התמודדה בתחרות
המתמודדת הישראלית – מיי פיינגולד. מתוך הקליפ לשיר "same heart" איתו התמודדה בתחרות

תוכנית מציאות פוליטית
אז מדוע למרות כל המאמצים, האירווזיון כושל? בראש ובראשונה, קשה להתנתק מהמטען הפוליטי. החל מהתחרות הראשונה ששודרה, היה זה בלתי אפשרי לנתק את הפוליטי מהמוסיקלי, בייחוד לאור העובדה שהרעיון לאירוויזיון צמח לאחר מלחמת העולם השנייה, כאשר נוצר איגוד השידור האירופאי, שמטרתו הייתה לגשר על הקרע בין מדינות אירופה שנוצר בעקבות המלחמה.

יתרה מכך, בעקבות המאבקים כדוגמת זה שהתקיים ב-2005 (לבנון הורשתה לקחת חלק בתחרות, אך חזרה בה לאחר שהובהר לה כי עליה לשדר גם את השיר הישראלי), היה ברור לכל כי התחרות אינה נקייה ממאבקים פוליטיים. החרם הלבנוני על ישראל, הקובע כי אין לשדר שום דבר הקשור בישראל ברשתות השידור הציבוריות, הביא להתנתקות מוחלטת של לבנון מאירועי האירווזיון.

למרות זאת, קשה להאמין שמאבקים פוליטיים הם אלו שמרחיקים את הקהל הישראלי מצפייה באירווזיון. אנחנו גאים לנופף בדגל שלנו בכל הזדמנות ובטוחים שאנחנו מספיק חזקים כדי לנצח את כולם. ראוי גם לשים לב לכך שמדובר בתהליך רחב יותר, אחוזי הצפייה ירדו לא רק בישראל, אלא גם במדינות ניטרליות למדי כמו שוויץ, אנגליה או נורווגיה. דווקא ריאליטי פוליטי עולמי, ריאליטי עמוס מטענים, הוא בדיוק מה שחסר לנו. ריאליטי בו כל מדינה מראה למי יש גדול יותר ומפציצה בשיר קליט, עם תלבושות מעוצבות, תפאורה מוגזמת וסרטון הסברה רווי מסרים סמויים, אמור להיות האירוע הטלוויזיוני של השנה. ובכל זאת – האירוויזיון אפילו לא קרוב לכך.

מציאות של תוכנית משתנה
העידן החדש שינה את חוקי המשחק. פעם כשהיה ערוץ אחד או שניים לצפות בהם, לא הייתה ברירה אלא לצפות באירווזיון. לא שמישהו סבל מלצפות באירווזיון, זאת הייתה התוכנית הנצפית ביותר מסוף שנות השישים ועד לשנות השמונים. אבל בדיוק כמו שחידון התנ"ך, שהיה פעם האירוע הישראלי הנצפה והחשוב ביותר, נדחק לפינה האפלה של של שידורי יום העצמאות, כך גם האירווזיון.

אנחנו מפוצצים בריאליטי מכל כיוון. כל שידורי התוכן והשעשועונים עטפו את עצמם בלבוש חדש, והוסיפו פן של "מציאות". החל מתוכניות הבישול הרגילות, שהפכו בשנים האחרונות לתחרותיות, דרך שעשועונים דוגמת "מי רוצה להיות מיליונר?" שהוחלפו ב"מרוץ למיליון", ועד לתוכניות הדייטינג וההיכרויות שכעת לא מספיקה בהן פגישה אחת, אלא נדרשים שלושה חודשים בווילה מפוארת עם הרווק המבוקש דודו אהרון שבסוף יבחר רק זוכה אחת. תוכניות הרי ריאליטי מצליחות יותר משאר התוכניות המשודרות בז'אנרים אחרים.

קראו לילד בשמו
יתכן שהסיבה שהאירווזיון לא מוצג כריאליטי, היא שמביאה למפלתו? בואו נודה בזה, לאירווזיון יש את כל הכלים להיות ריאליטי. יש מאחורי הקלעים, על הבמה, מתח, הצבעות והשנה היה אפשר לצפות בכל רגע באינטרנט, ואפילו להצביע בSMS מכל קו ולבחור במספר בלתי מוגבל של מדינות. אז למה לא לקרוא לילד בשמו? למה לא למשוך את הדור החדש של אוהבי הריאליטי, לצפות בתוכנית ריאליטי עולמית? הרי גם ככה בכל שנה מייצגים אותנו, ולא רק אותנו, בתוכנית פליטי ריאליטי. המגמה של תוכניות ריאליטי מוסיקלי כבר הציפה את רוב העולם. גם מאוסטרליה, צרפת, איטליה ודנמרק שלחו פליטי ריאליטי, אז אולי שווה לאחד כוחות? לעשות ריאליטי אירווזיון בכל העולם, ושהזוכים בו יעלו לגמר העולמי? זאת יכולה להיות דרך אחת, אבל עצה טובה מזו היא פשוט להתאים את התוכנית לתקופה.

הגיע הזמן להתנער מכל הגינונים שיצאו מהאופנה כבר בפסטיבל סן-רמו האיטלקי בשנות השישים, לשנות את מתכונת סרטי ההסברה המייגעים, וללבוש בגדים שאנשים אמיתיים לובשים, ולא שמלות נשף מהמאה ה-18. כל זה בתוספת מתח, ואם אפשר גם קצת מציצנות, עם עדכונים בטוויטר ובאינסטגרם וקניתם אותנו. דור שלם רעב לריאליטי, אז פשוט תחליפו לנו את המנה.