חי או מת?

מאת:דור בן צור
שתפו

ישנם שני סוגי מאמינים בכל הנוגע לסוגיה המרתקת של סוף עידן האנושות: הסוג ראשון – אנשים שמאמינים באלוהים, לפיהם, סוף העולם הוא הדרך לגאולה בגן העדן; הסוג השני מורכב מאנשי המדע וההיגיון הקר, לפיהם, העולם יגיע לקיצו ממגיפה ענקית, מאסטרואיד שהתפוצץ או שכדור הארץ פשוט יכלה את משאביו. לאחת מנקודות המבט האלה משתייכת  הסדרה "המתים המהלכים" מבית AMC שעלתה לאקרנים בשנת 2010 ועונתה הרביעית משודרת כעת.

יוצר הסדרה פרנק דרבונט, יחד עם הכותבים רוברט קירקמן, טוני מור וצ'רלי אדלרד, לוקחים את הצופים אל קצה עידן האדם הנבון, פיזית ומוסרית. "המתים המהלכים" עוקבת אחרי קבוצת אנשים המנסים לשרוד בעולם של זומבים צמאי דם. בניגוד למתבקש משמה הלא מושך, הסידרה מצליחה באופן מפתיע לסחוף אחריה המונים ולשבור שיאי רייטינג.

מי שצופה את הסדרה בפעם הראשונה ייתכן ויחוש כי תחושה קלה של קיא עולה בגרונו: סצנות האלימות בסדרה קשות לעיכול, ואף גורמות לסלידה מסוימת ממנה. נשאלת אם כך השאלה: אם הדבר כל כך נורא, מה בעצם גורם לה לזכות בפרסים ולככב במקומות הראשונים בדירוג האתר IMBD? האם יש משהו אחר מעבר לאפקטים ולעבודת האיפור המיוחדת? ולמה לתיאוריית "החזק שורד" של דרווין יש יד בדבר?

אלימות לעם

יש נטייה לחשוב שסרטים וסדרות ברוח תרבות הצריכה, המוּנעת על ידי אי דחיית סיפוקים, מוכרחות אלימות והרבה. אם נבחן את הסדרות והסרטים מהשנים האחרונות שעלו לאוויר, נראה התקדמות של הצגת המוות בדרכים מרשימות במיוחד: ככל שהשנים מתקדמות, האלימות במרקעי הטלוויזיה והקולנוע עולה דרגה אחר דרגה, התרבות לאט לאט מרגילה אותנו לכך.

אולי זה הקתרזיס שהאדם צריך, ואולי הוא סתם התרגל כבר לחיתוך גרונות ועריפת ראשים ללא צנזור. מה שבטוח, בנקודת זמן זאת של התרבות האנושית, יש התקדמות לעבר קצה היכולת של האדם לקבל תוכן אלים כל כך. ואולי זה בדיוק מה שהסדרה "המתים המהלכים" מנסה לעשות: לקחת את האדם לסוף העולם, ולהעמידו במצב שבו הוא צריך לבחור בין הישארות בחיים על אף הקשיים, לבין מוסריות.

מתוך הסדרה "המתים המהלכים"
מתוך הסדרה "המתים המהלכים"

כשהסדרה החלה את דרכה, לא היה בה שום דבר בתולי מבחינת תעשיית הקולנוע והטלוויזיה: מדובר במחלה שפורצת בעולם, הורגת את כל בני האדם ומחזירה אותם לחיים בתור זומבים – ואלה אוכלים כל דבר שעונה להגדרה "בעל חיים", וממשיכים להפיץ את המחלה. הזומבים הם למעשה מפלצות בצורת אדם: הם איטיים, ועושים רעש מצמרר של דלתות חורקות, כאילו רוח עוברת מתחתיהן. אל העולם הזה נקלעת קבוצה של ניצולים, המורכבת מכל קצוות החברה כמעט: זוג נשוי, איש שחור, איש אסיאתי, אישה לוחמת, ילדים וזקנים. יש מגוון רחב של סוגי אופי אנושי, כל אחד מהם מגיב בצורה אחרת לעולם אליו נקלע.

האבסורד של סוף העולם

עולם הטלוויזיה והקולנוע ידע כבר הרבה סרטים וסדרות שעוסקות במגיפת הזומבים. אז מה כל כך מיוחד בזאת? במה היא מחדשת? החידוש הוא בהתעסקות של היוצרים עם המוחות של הקבוצה האנושית, האופן בו הם מגיבים להתנהגות של חבריהם לקבוצה: רצח אדם בדם קר, אשת איש הבוגדת בבעלה ואז חוזרת לחיקו כשזה מתאים, בן שנאלץ להרוג את אמו בכדי להציל אותה (נשמע פרדוקסלי, אבל זה כך), דמות אב ששומרת על שפיות בעולם לא שפוי, ועוד מגוון סיטואציות שהדמויות נקלעות אליהן המעלות את שאלת הקיום וההישרדות אל מול המוסריות. זהו הדבר החדש שהטלוויזיה מציע בעולם אפוקליפטי מלא בזומבים.

באופן לא מפתיע, שמה של הסדרה "המתים המהלכים" דווקא יכול מאוד להתאים לקבוצת האנשים החיים, ולאו דווקא לזומבים המהלכים בעולם. פעמים רבות הסדרה לוקחת את האנשים והדמויות אל קצה גבול היכולת הנפשית שלהם, ונדמה שבהזדהות עם הדמויות התשובה ברורה: עדיף לשים קץ לחיים ולהתאבד, מאשר לחיות במחשבה שעוד רגע תיאלץ לעשות מעשה נורא. האם ילד בן עשר יכול לירות באימו למוות כדי שלא תהפוך לזומבית? האין המוות עדיף יותר לשניהם? משנתו של דרווין, "החזק שורד", נוכחת לאורך כל הסדרה ומעיבה על המוסריות האנושית התרבותית. אמנם החוק כפי שהעולם הכיר עד כה, נעלם, אך עולה השאלה האם גם המוסר נעלם? או שיש אמות מידה חדשות?

 

מוסריות דינאמית

נראה כי האפשרות היחידה להבין את הלך רוחן של הדמויות היא לנסות לדמיין מצב בו אנו עומדים מול הסיטואציה בעצמנו. אולי אם באמת נעמוד במבחנים כאלה, אמות המידה שלנו ישתנו ולא נראה במעשים כאלו או אחרים דבר פסול מוסרי? אולי נרצח אדם שעזר לנו, רק כדי שיישאר לנו אוכל, או שנשסף את גרונה של אימנו?

המסר ברור: החזק שורד. הוא שורד כדי שהעולם ימשיך להתקיים וכדי שההומו סאפיינס ימשיכו להלך על פני כדור הארץ. אך כדי לשרוד עליו לשנות את החוקים המוסריים שלו, ובאמת ישנן לא מעט עדויות לכך במהלך ההיסטוריה: טבח בעמים ובתרבויות שלמות כדי לשרוד. אפילו האדם הניאנדרטלי (גזע דמוי אדם שקדם להומו ספיאנס) נכחד על ידי ההומו סאפיינס כתוצאה מתחרות על משאבים. הגנים כנראה חזקים מהמצפון.

העיסוק בסוף העולם ובמה נעשה כשהוא יגיע, הוא זה שמושך אותנו לצפות בסדרה. השילוב של האלימות ביחד עם שאלות מוסריות אל מול הקיום וההשירדות האנושית, הוא שמשאיר את הצופים דבוקים למרקע. וכמו תמיד, כאשר האנושות עומדת בפני הכחדה, יש הזדהות כללית עם האנושיות ועם גילוי הסולידריות.

זה אולי מפתיע, אבל סולידריות ואחדות יכולות לבוא לידי ביטוי גם כלפי סדרות טלוויזיה, אפילו אם זה נשמע חומרי – ובמיוחד כאשר זה מגיע ממסך טלוויזיה המייצג את כל מה שרע ונמוך, ועל אחת כמה וכמה כשמעורבות בכך אי מוסריות ואלימות קשה. הרי סצנה של סוף העולם לא יכולה להתנהל על מי מנוחות, ויש צורך ברוע שאינו נתפס למוח האנושי – כדי ליצור את המעטפת המוכנה לשידור המסר לצופים. זה לא אומר שאנחנו לא מוסריים, אלא בסך הכל מסתגלים, כמו כל הומו ספיאנס.


שתפו
קישורים לתגיות וקטגוריות