אני ערס כמו כולם

מאת:יעל חמו-רגב
שתפו

מחיפוש מהיר של "ערס פואטיקה" בגוגל, עולות התוצאות הבאות: "קבוצת ערס פואטיקה רוצה לעשות מהפכה בשירה העברית", "מזרחית במחאה", "ערס פואטיקה שולפת ציפורניים", "שוברים שתיקה". הרושם הראשוני מהחיפוש הוא בלבול ותהייה. האם זאת קבוצת מחאה? האם הם מנסים ליצור דיאלוג או רק מייצרים מרחב? האם הם נותנים מקום לשירה של מזרחיים או מקום לשירה על מזרחיים? מקריאה מעמיקה של השירים מצטיירת תמונה ברורה יותר. כן, הם מזרחיים, כן הם כותבים על זה, מקריאים את זה, ולרגע לא מתביישים בזה. אבל האם הם באמת פותרים את זה?

צרות צרורות וסתם הצהרות

גם אני מזרחית, גם אני למדתי על המשוררים הגדולים בקאנון הישראלי, גם אני שמתי לב שאין יותר מידי שמות של מזרחיים ביצירות המופת, אבל לא מתחשק לי להקשיב לשירים שמדברים על זה. יש שיאמרו שאני מדחיקה, יש שיאמרו שאני חיה בבועה, יש שיאמרו שאני "משתכנזת", אבל האמת היא שפשוט לא מתחשק לי לדון בזה. כוונתי בלדון בזה היא לבחוש בזה, שיר אחרי שיר, מחזה ואז גם סרט, ועוד מאמר דעה שיספר לי על הפערים.

ולמה לא? כי אף לא אחד מהם מסייע בפעולת הגישור; אף לא אחד מהם יוצר אמת חדשה; כולם במידה מסוימת מספרים על מה שהיה, מתכוונים אולי לשנות, אך בפועל משמרים את אותה היררכיה. אני גם אישה, ובאותה מידה נמאס לי לפקוד כנסים פמיניסטיים שיספרו לי על הפערים. אני גם משתכרת משכר זעום ומשלמת מיסים לא הגיוניים. מתעצבנת בכל פעם שמעלים את מחירי הדלק, משלמת שכר דירה לא הוגן, ונמאס לי לשמוע כמה לא פייר כאן. נושאים למחאה תמיד יהיו, במיוחד במדינה קטנה, צפופה וטעונה כמו שלנו. אבל האם מחאה לשם הצהרה היא אפקטיבית? ואם לא, אז מה כן אפקטיבי?

בלבלי אותו 

לא אשקר, העניין בהחלט מבלבל. מצד אחד אני מברכת את היוזמה הנפלאה, ונלהבת מצפייה בקליפים של חברי "ערס פואטיקה" ביוטיוב. מצד שני, כאמור, אני מרגישה לא נוח למשמע עוד שיר על כמה שאנחנו מזרחיים. חוסר הנוחות והעדר מחמיר כאשר השיר מוקרא בערב שירה לצד מוזיקה מזרחית ובקבוקי ערק. זו סיטואציה שיוצרת קרבה לקונספט ובו זמנית ניכור ממנו, תחושה של שימור הסטריאוטיפים. מה הדרך היעילה למחאה כזו, והאם בכלל זו מחאה, או היווצרות של ז'אנר חדש?

כדי להכריע בעניין, החלטתי להקשיב לשני הצדדים בניסיון להבין. מצד אחד מירית בראשי, שתומכת ומקדמת את הקבוצה, ומצד שני בני ציפר שלא ממהר להפגין סימני הערכה לפועלה. בין שניהם נוצר דיאלוג מעניין ומכריע. לא את גזר דינם של היוצרים חלילה, אלא את תחושותיי שלי.

תהילה חכימי, ערס פואטיקה
תהילה חכימי, ערס פואטיקה

הצד שלה – מירית בראשי

את דבריה פותחת מירית בראשי במשפט שכבר גורם לי לפתוח את הראש והאוזניים: "קודם כל אני בעד כל דבר חדשני שמעורר התנגדות, אז כן, אני לגמרי בעד הפרויקט". בראשי מספרת שהיוזמה נבעה מחוסר שביעות רצון של כמה צעירים, שהרגישו שאין להם מקום בזירת השירה העברית. "מה שיפה זה שהם קמו ועשו" היא מוסיפה, ואני בהחלט מסכימה. אבל השאלה היא האם מעבר לרעיון הטוב, יש תוצר איכותי?

ביצוע מול תכנון

בראשי שהייתה כבר בעשרה ערבים של ערס פואטיקה, מצליחה להעביר לי את החוויה והחשיבות של הפרויקט. "אלו ערבים שמעבים את הרב תרבותיות. יש ריחוק קצת מהאווירה האליטיסטית ומדברים על נושאים שרלוונטיים לדור שלנו. מוצגת כתיבה על בית, על זהות, על שורשים, חברות, שנאה, אהבה ולא רק על מזרחיות. מה שהכי יפה בעיניי, הוא שהערבים האלו שמרגשים בפני עצמם, גורמים לאנשים שמעולם לא פנו או התעניינו בשירה, למצוא מקום להקשיב לשירה וגם להעריך אותה".

כל אומנות שמדברת ומייצרת מרחב לביקורת, היא אומנות שראויה להערכה. אבל האם נוצרה ספירה פרטית למזרחיים שלא בהכרח עושה טוב? האם הפרויקט קורא לחשיבה ביקורתית או מייצר אנטגוניזם?

"במרחבים מסוימים זה יוצר אנטגוניזם, כי בתוך הערס פואטיקה יש הרבה שירה מתריסה וזו הרבה פעמים המטרה, אבל לא תמיד. נוצר כאן דיאלוג, זה לא פרויקט מזרחי בלבד. גם מבחינת הקהל וגם מבחינת הכותבים, זה פרויקט ש'מדבר' ולא רק על מזרחיות. יש נטייה לראות את פעילות הקבוצה כאקט מחאתי, אבל זה נעשה רק בחלק מהזמן ובשירים מסוימים, ויהיה נכון לשאול למה פעילות הקבוצה ושיריה נתפסים כאקט מחאתי? למה בכל פעם שמדברים על מה שלא בסדר זה נהפך למחאה? אז שווה לזכור שהערבים האלו לא בהכרח נועדו כדי לייצר מחאה, אלא כדי לתת קול לאותם אנשים שמבקשים מקום בשירה העברית".

אני קוראת את זה כמחאה. בגלל החציצה הברורה, ההדגשה של המזרחיות ויצירת השירים סביבה. אבל האם זו באמת הבעיה, או שמסתתרת מחאה מורכבת מזו? האם לא נוצר כאן שיח שמדיר את האשכנזים ועושה בדיוק את הפעולה שהוא יוצא נגדה?

"יש לא מעט אשכנזים בערבים האלו, גם בקהל וגם מבחינת המשוררים," מספרת בראשי ומצביעה על הבעיה שמתחת למילים. "אין מה לעשות, לאשכנזים הרבה יותר קל לעשות את זה, הם לא נצבעים באשכנזיות שלהם, מזרחים כן. הלוואי שיצא ספר שירה שמערב את הקול האשכנזי והמזרחי, אבל מעט מאוד עושים את זה לכאן ולכאן. אפילו אלתרמן שהוא אשכנזי מובהק, לא היה אשכנזי, הוא היה ישראלי, אז למה כשמזרחיים עושים שירה הם עדיין מזרחיים?".

בראשי מוסיפה שכל ערב נראה אחרת, מבחינת הקהל, מבחינת המקום, השירים והאווירה מסביב. היא ממליצה על השירים של עדי קיסר ותהילה חכימי, וטוענת שלא לכל אחד זה מתאים, אבל למי שמגיע ונשאר, צפויה חוויה מרגשת ולא שגרתית שמזיזה את הגוף ואת הראש.

עד כאן מירית בראשי עשתה עבודה נפלאה. אז למה שאני לא אקשיב להם? למה לא ללכת להופעה? רגע לפני שהפכתי למעריצה מספר אחת, הגיעה השיחה עם בני ציפר.

הצד שלו – בני ציפר

ראשית ראוי לציין, שבני ציפר היה הראשון שנתן במה לערס פואטיקה, כשפרסם את שירו של רועי חסן "בארץ אשכנז" שעורר לא מעט תגובות ופתח את השיח סביב השירה המזרחית. הוא אמנם לא נשמע נלהב מכל התוצרים של הקבוצה, אבל הוא בהחלט מקבל ומעודד אותם.

"הייתה כל הזמן שירת מחאה, שירה מזרחית כמו של סמי שלום שיטרית או ארז ביטון, אבל לפי דעתי קבוצת ערס פואטיקה עשתה משהו יותר אפקטיבי וקולע למטרה. בניגוד לכל משוררי המחאה שאמרו 'תנו לנו, מגיע לנו' וציירו את העולם כמקום שבו הם מסכנים אל מול השליטים ההגמונים, הקבוצה הזאת לא דורשת, היא פשוט מבצעת. חשוב לזכור שבעמדה כזו של שירת מחאה שאומרת 'אנחנו מסכנים', יש אישור של הסדר הקיים. העמדה המסורתית של משוררי המחאה עד כה הייתה כזו שהם עומדים מבחוץ ומתחננים בפני ההגמוניה שתיתן להם להיכנס פנימה. והקבוצה הזו, של דור צעיר ומתוחכם, לא דורשים כלום. הם פשוט מצהירים שהם המרכז. ומהבחינה הזאת, הם שינו באופן ממש מהפכני את המיקום, הם בעצם אומרים 'אנחנו המרכז ומי שלא טוב לו יכול לקפוץ לנו'".

ואקט כזה יוצר אנטגוניזם, אז איך הקבוצה באמת מתקבלת בסופו של דבר בשיח הספרותי? האם התוצר הספרותי הוא טוב?

"השירים שהתפרסמו, בין השאר אצלי במוסף, הטובים שמביניהם היו באמת מאוד טובים. למרות שמבחינה ספרותית הם לא היו יותר מידי מורכבים, הם היו סוג של פלקטים, אבל גם זו אמירה בפני עצמה. אי אפשר להגיד אם זה טוב או לא טוב, זה פשוט משפיע ואפקטיבי, בלי כל הקישוטים, הם בעצם אומרים 'זה מה יש' וזה מה שמעורר את התגובות. אבל לא כל השירים טובים, דווקא עדי קיסר שהקימה את הקבוצה, כותבת שירה שלא מתרוממת, עם אמירה סתמית לפעמים. אבל זה מובן, כמו בכל קבוצה, יש את הטובים יותר ויש כאלו שפחות".

יש פער עדתי שקיים כיום בשירה, אבל האם הקבוצה הזו תוביל את השינוי?

"לא וגם הם לא רוצים לעשות שינוי, הם רוצים לדבר על מה שמפריע להם".

האם נוצר כאן דיאלוג, או שמא זו רק התרסה?

"לא צריך להיווצר דיאלוג. הם גם לא מנסים לשנות היררכיות. הם בסך הכל רוצים לשמר את הזעם שלהם. הם זקוקים לזעם שלהם כדי להמשיך לכתוב, אחרת לא יהיה להם על מה לכתוב. אז הם מייצרים עוד זעם, בלי לקלקל אותו, בלי לנסות לפתור את הבעיה אלא לכתוב אותה".

השאלה היא כמה זה באמת אפקטיבי, כמה אפשר להקשיב לזעם? האם בסופו של דבר לא תיווצר תחושה של חומר ממוחזר? יש להם בכלל לאן להתפתח?

"בטוח שבעוד עשר שנים לא יזכרו אותם. הלוואי שזה יישאר כמשהו נקודתי. אם זה ימשיך ככה לאורך זמן, זה עלול להידרדר".

הצד שלי

מהשיחה עם בני ציפר יצאתי פחות אופטימית. למרות שציפר מברך את היוזמה, ואפילו מקדם אותה במוסף התרבות של עיתון "הארץ", הוא לא צופה עתיד מזהיר. עם כל הכאב שבדבר ולמרות שרועי חסן היה רוצה שיהיה אחרת, את אלתרמן יזכרו בעוד עשרים שנים, את קבוצת ערס פואטיקה אולי פחות.

האמת, אני רק יותר מבולבלת. יש כאן קבוצה ששינתה את חוקי המשחק, בלי ליצור חוקים מורכבים מידי. כל מה שצריך זה לבוא ולהקשיב, בדרך נהנה גם מהאווירה והערק. מצד שני, יש כל כך הרבה דברים שמעצבנים אותי, אבל מה יעזור לי להתעצבן עוד? אני יודעת שאני מזרחית ושאין מקום לשירה שלי בין כתביהם של אלתרמן ושלונסקי, אבל הזעם לא מחייה אותי, הוא רק מזין אותי במנה קטנה של נחמה.

אולי בסופו של דבר, יש משהו ביוזמה הזאת. אולי אלו לא שירים שיכנסו לקאנון, אבל הם בועטים. הם לא ייצרו מהפכה או מחאה, אבל הם יגרמו לי לקחת את העט מבלי לפחד לכתוב. אמנם אני לא מתכוונת להגיע באדיקות לכל ערבי השירה של הקבוצה, אבל לערב שירה הקרוב אני בהחלט אלך. כי משהו בטוח יזוז שם, ולטוב או לרע כל תזוזה באמנות היא חיובית וחיונית.

ההופעה הקרובה של "ערס פואטיקה" תהיה בפסטיבל "מדרום" באופקים. יום חמישי ה- 3.4 בשעה 21:30 קיבוץ גלויות 52, כפר הסטודנטים של עמותת "איילים".


שתפו
קישורים לתגיות וקטגוריות