גלית דהן קרליבך, סופרת בת 33, כתבה את הרומנים "אחותי כלה והגן נעול", "קצה" ואת הספר "ערפילאה", המיועד לבני נוער, שזכה בפרס אקו"ם לשנת 2013. מתגוררת בירושלים.
בביוגרפיה שלך מופיעות כמה ערים: שדרות, אשדוד, ירושלים. איך כל אחת מהן השפיעה עליך?
"שדרות היא עיר החניכה והחותם שלי: למדתי בה על יצורים ומכשפות, על עולמות מקבילים שלעתים מתנגשים בעולם שלנו, מה שמכריח אותנו להיות בכוננות כל הזמן. באשדוד התמסדה הקריאה שלי וכוננו היחסים החשובים עם הספרנית חווה של מתנ"ס בית לברון, אליו הגעתי כדי לקחת את כל מה שנמצא על המדף. בירושלים גיליתי את הגודל, וקנה המידה שלי השתנה בהתאם. אם שדרות היא עיר של כף יד, הרי שירושלים היא הגוף כולו ואף מעבר לו".
מה את חושבת על הדימוי של שדרות בארץ? על "מסעודה משדרות" שמעת?
"לא ידעתי כלל על צירוף המילים הזה, והייתי צריכה לסטות אל ויקיפדיה כדי לראות שאכן הוא קיים. זה ביטוי לא חכם, בלשון המעטה, כך שאין לי מה להוסיף עליו. בעניין הדימוי של שדרות אני חושבת שהיחס מורכב מאוד. רבים (שמעולם לא ביקרו בעיר) חושבים שהמקום נחשל ומוכה אבטלה. אבל אי אפשר להתעלם מהעובדה שהמקום הוא כור מצרף לאמנים רבים. זה קשור, בעיניי, לתודעת שוליים שמייצרת דברים מרתקים. דווקא במקומות הללו נמצאים אולמות אירועים בשם "הנסיכה" ו"פריז" או מספרת "הבלונד הנוצץ". יש כאלו שילעגו לכך, אבל בתהליך הזה משתתף הדמיון. מי שחושב שבמרכז קורים הדברים המעניינים, טועה".
גדלת בבית דתי. איפה את ממוקמת עכשיו על הציר החילוני-דתי?
"זכיתי לגדול במשפחה ובעיירה שבה המשפחה הייתה מעל לכל, ולאלוהים הוקצבו זמנים מסוימים שבו הורשה להתבלט אך לא להשתלט על הכול. הזמנים השתנו והתפיסות הקצינו, ואני לא מוצאת את עצמי על ציר כלשהו. תמיד תהיה מילה או ביטוי שאחרים לא יבינו, הן בעולם הדתי והן בעולם החילוני. אני חיה באופוזיציה תמידית ובאינדיבידואליזם שלעתים מקשה על החיים, אבל אין ספק שהוא מועיל ליצירה".
כסופרת צעירה, מה דעתך על חוק הספרים החדש?
"אני מעריכה שכוונות (חלק) ממחוקקי החוק היו טובות, אך חשוב לציין שהחוק אינו קשור לסופרים ואינו מיטיב עמם. הוא קשור למלחמה בין שתי רשתות ולעניינים כלכליים ואחרים. אבל, ככותבת וכקוראת, אני סבורה שמוכרחים לעודד קריאה בכל מחיר. תחיית הלשון העברית היא עדיין בגדר נס שמתרקם. העברית קמה לתחייה בטרם מדינת ישראל עשתה כן, וזה מעיד על החשיבות המרובה של השפה. רבים חשבו שקל לייבא חוק מצרפת או גרמניה ובכך להשליט אקלים תרבותי מסוים. ובכן, אנחנו לא צרפת וגם לא גרמניה, ואין לנו אקלים תרבותי מספק, ולכן כדאי לחשוב על המשפחות והאזרחים שידם אינה משגת לרכוש ספרים שמחירם האמיר ל-100 ש"ח.
מצד הסופרת שבי, אני חושבת שצריך להביא בחשבון שמקצועות האמנות לדורותיהם מעולם לא העלו סומק של נחת בלחיי אמהות, בעיקר אמהות מהזן הפולני-מרוקאי. אולי החוק יכול להועיל לתהליך ברירה כלשהו: רק מי שמוכרח ליצור ייצור, ורק מי שיש לו מה לומר יאמר".
מהי תרבות בעינייך?
"אני מבדילה בין צריכת תרבות לבין הקניית ידע והשכלה, בין אנשים שהולכים לחנות ספרים, כשבידיהם רשימת רבי המכר. לבין הקניית ידע וטיפוחו באופן עצמאי".
מהי איכות בעינייך?
"בפרפרזה על דברי שופט אמריקאי בבואו להגדיר את הפורנוגרפיה, לא אטרח להגדיר איכות. אני מזהה אותה כשאני רואה אותה. בקלות אפשר לזהות את האיכות של ספר טוב: את החיתוך של המשפטים, את הקצב והמוזיקה שעולים מהטקסט, את החזרתיות, את משחקי האור והצל".
מה הכי חסר בתרבות הישראלית?
"ללא ספק, מחשבה עצמאית ויכולת לזהות מורכבות ללא קטלוג. זו חברת-עדר שטופת מבטים הצידה; איזה רכב קנה השכן ועל איזה עיתון הוא מנוי".
מה היית מאחלת לתרבות הישראלית?
"עצמאות מחשבתית, ולהפסיק עם החולי הזה של הריאליטי בסגנון "האח הגדול". אני מאחלת לכל אזרח ואזרח לקחת את השלט של הטלוויזיה ולכבות. כשהאזרחים לא יוזנו מעיתונים ומטלוויזיה הכול ייראה אחרת. ידוענים יחזרו לגודל החיידקי שלהם ואנשי תרבות אמיתיים יכבשו את מקומם כפי שיאה וכפי שנאה".
במה את מאמינה?
"אני חושבת שכוח הרצון הוא כוח הכישוף הגדול ביותר בנמצא. צריך לשאוף, ללמוד, לרצות וכמובן לדעת לעשות בו שימוש נכון".
למה את מכורה?
"לריחות של דלק וטיפקס ולפצפצים".
מה היית שואלת אותך במקומי?
"מתי את מספיקה לישון?".
