איכות החיים שלנו נמדדת בבחירות שאנו עושים, אך בין אם זאת בחירה בחיי פשע או בדרך הישר, כל הדרכים מובילות לכסף. האהבה לכסף היא אהבה ללא תנאים, אהבה שבה כל האמצעים כשרים והיא עומדת במרכז סרטו של מרטין סקורסזה, במאי סרטי הפשע. בסרט "הזאב מוול סטריט" (2013) סקורסזה חובר למוזה שלו, ליאונרדו דיקפריו, ליצירת קומדיה שחורה. יחד הם חובשים את כובע ההפקה ומגוללים את סיפורו האמיתי של סוחר המניות הידוע לשמצה ג'ורדן בלפורט (אותו מגלם דיקפריו). עולם מקביל שבו החיים נהיים שטחיים, סמים, זונות ואלכוהול הם החברים הכי טובים, חיים של רוקסטאר, קלאסה של מליונים. אז אם אתם מסוגלים למכור קרח לאסקימואים ועוד לצאת אמינים, הרי לכם מתכון לצאת מהדירה המעופשת ולהתחיל לעשות כסף. והרבה.
מרבה כסף
השנה היא 1987 כשג'ורדן בלפורט, סוכן מניות מתחיל, מחליט שהוא חייב להיות עשיר. הכישרון והאמביציה מובילים אותו לבורסה והוא מתחיל לעבוד ברחוב המסחר הידוע "וול סטריט". בלפורט מתחיל כטירון ומהר מאוד מבין שנכנס לעולם של שקרים: עולם בו צריך להאמין בפנטזיות, למכור אותם ללקוח ולהרוויח סכומים עצומים של כסף בדקה. הוא מתיידד עם מנהלו, מארק האנה (מת'יו מקונוהיי) והופך מעריץ של הלך חייו חסרי הגבולות.
העניינים משתנים עם מפלת הבורסה כשבלפורט מוצא את עצמו נזרק מהמקום שגידל אותו ולימד אותו להיות הטוב ביותר. הוא מחליט להמשיך בקריירה ופותח עסק למכירת מניות זולות, ואכן ההצלחה לא מאחרת לבוא. תחילה בלפורט מהסס לאמץ לעצמו את הסגנון המתהולל של סוכני המניות כי כמו שכבר אמרו החברים של נטשה "קוק בצהרים זה חרא של הרגל", אבל מהר מאוד בלפורט נכנע לסגנון החיים הפרוע התואם את ההצלחה הכספית, ומתקשה שלא להיסחף. בלפורט נהיה מכור למין, לסמים ולהצלחה – כל עוד יש כסף, הוא חי על הקצה. אבל הסכנה תמיד מרחפת: בחירה אחת שגויה, והכל יכול להיגמר והוא יחזור לנקודת ההתחלה: איש רגיל, פשוט ומשעמם.
מרבה דאגות
הכינוי "זאב" תופס מקום חשוב בעלילה. בלפורד "הזאב" דואג לעצמו לפני שהוא דואג לחבריו, כי אין דבר כזה "חברים" כשמדובר בסוכני מניות: כולם שקרנים וכולם חושבים על הכיס שלהם. המוטיב העיקרי בסרט הוא האגו, ולכל ברוקר מוצלח יש הרגשה שהוא הכי טוב, הרגשה שמתודלקת מיכולתו להרוויח מיליונים מאפס. אבל אותה הרגשה עילאית, שהיא אהבה נרקיסיסטית, היא גם זו שהורסת את האימפריה של "הזאב מוול סטריט". וכך, הזאב הבודד, נכנס למסלול המהיר להרס עצמי.
מאחורי כל גבר מצליח
במקביל לתחום הכלכלי, ג'ורדן בלפורט הוא גם שוביניסט ומניאק גדול. הוא גורם לכל בחורה להיות נשלטת על ידו ונהנה מהצלחה שלא היתה מביישת את יכולת הכיבוש של נפוליאון גם בתחום הנשי. אך בלפורט לא שבע מאף בחורה. בחירה מעניינת של יוצרי הסרט מגולמת בבחירתם שלא להנכיח על המסך את אימו של בלפורט, ואולי הם רוצים שנכיר אותה דווקא בהקשר יחסיו הקלוקלים עם נשים, שהרי מבחינת בלפורד אין בחורה שיכולה להשתוות אליה – תסביך אדיפוס מובהק.
מה שבטוח, מעמדן של נשים בעולמו של בלפורט נמוך ומביך עד התקוממות. הנשים מוצגות ככנועות ותלותיות, הן לא ממשות את עצמן והבעלים שלהן הם בעלי הנכסים שמפרנסים אותן. הסרט מתרחש בשנות ה-80 וה-90 ויוצריו בחרו להדגיש את חוסר השוויון שהיה אז, ולהשאיר את הנשים הרחק מאחור, והדבר צורם לצפייה, למרות שאין לסרט סוף טוב, וגיבורו יוצא מובס.
בנוסף, הסרט מחזק את הקלישאה הידועה כי כל גבר מצליח הוא גבר בוגד. אז מה באמת המטרה של הנשים הללו? לחיות בסבל ידוע מראש, בזמן שבעלך מנהל רומנים מהצד? למה להישאר במצב כזה בכלל? חוסר בסצנות של נשים אחרות, חזקות ומצליחות, שיהווה קונטרה לשוביניזם, מורגש בהחלט.
חלון הראווה בעצם ריק
ככל שבלפורט מצליח יותר, ככה הוא מאבד את עצמו יותר; יותר סמים, יותר זונות , יותר טשטוש הגבול בין עבודה לתענוגות. משעמם לו בלי אלכוהול וסמים – הוא לא יכול להיות לבד עם עצמו – הוא חייב שכל יום יהיה יותר דרמטי מהקודם. בלפורט מדבר אל עובדי המשרד שלו במיקרופון כמו הופעה. כמה כריזמה יש לו, כמה מעריצים יש לו, כולם רוצים לחיות כמוהו.
אך הוא לא מעריך ואוהב את האנשים שלו באמת, הכל שקרים. בלפורט מאמין לשקרים של עצמו, עד שבסוף הוא מתבלבל ולא יודע מהי מציאות ומהי פנטזיה. יש סצנות שמתארכות מעבר לרגיל כמו הסצנה בה הוא לוקח כדור לימון 714 שמשתק את גופו, הוא מזיל ריר ונשאר חסר אונים. הכול יכול להיגמר בשניות אם לא זוכרים לנחות עם שתי רגליים על הקרקע, ונותנים לשתן לעלות לראש.
בין השורות
אבל עדיין, כל סצנה הייתה יותר טובה מקודמתה. הפקפוק ההתחלתי בבחירת השחקנים משחרר לחץ כשרואים שכל הדמויות מתאימות אחת לשנייה כמו כפפה. התסריט הוא קאלט מפורש ויש להניח כי בעתיד נשמע ברחובות משפטי פאנץ' מהסרט (לא שזה חינוכי), מרגישים את הגאונות והחשיבה המעמיקה מאחורי כל שורה. זה סרט שמתחיל עם בחור טוב שהופך במהלכו לבחור רע, שאוהב את להתחמק מהרשויות ומתחיל לחשוב פתאום כמו פושע. זו נוסחה ידועה להצלחה בבניית דמות (קחו את מיילי סיירוס לדוגמא).
לא פלא שהסרט היה מועמד 12 פעמים בטקסים שונים וזכה בשני פרסים חשובים: פרס "גלובוס הזהב לשחקן הטוב ביותר" (ליאונרדו דיקפריו), ופרס "הסרט הטוב ביותר" בפרסי ה-AFI. נראה שהסרט יעורר מחדש את האמביציה להצליח ולסובב את העולם על האצבע הקטנה.
הסרט מעורר עונג ומעלה את רמת האדרנלין, בהתאם למה שהדמויות הראשיות והמשניות עוברות. אז ברגעים שאין לך עבודה, אין לך איך לשלם את שכר הדירה או שהצרות באות בצרורות, תראו את הסרט פעמיים שלוש. תעזרו לאמביציה שלכם להרקיע שחקים רק בעזרת החשיבה ואולי תגלו שגם לכם יש פוטנציאל להיות זאבים.
