אני מתועד משמע אני קיים

מאת:מיכל חרמוני
שתפו

איך את מגדירה את עצמך?

אני עינת, אמנית ווידאו ופרפורמנס, אישתה של מיכל והורה של תמר.

האם אפשר לצפות בתיעוד של העבודה האחרונה שהצגת?

זה מורכב. לעבודה קוראים בעברית "כמיטב יכולתנו". היא הוצגה במקביל במוזיאון פתח-תקווה ובביאנלה לפרפורמנס בניו-יורק ומורכבת משני חלקים: אחד הוא פרפורמנס בהשתתפות הקהל והשני הוא מיצג וידאו. הפרפורמנס דורש מהקהל להשתתף וזה מצריך סוגים שונים של חשיפה. היה לי חשוב שאנשים ירגישו במרחב בטוח ולכן לא צילמתי או הקלטתי אותם. כל התרחשות כזו הייתה חד-פעמית, ובעצם מי שהגיע היה גם קהל וגם משתתף שהפרפורמנס יועד רק לו ולא לאף אחד אחר.

אז אין אפשרות להיות צופה פסיבי?

מכיוון שכל אירוע הוא חד-פעמי, בחרתי לייצר עוד עבודה, שהייתה החלק השני. בחלל שבו מתרחש הפרפורמנס LIVE הוקרנו ארבע עבודות ווידאו שתיעדו ארבע סדנאות שונות. ההבדל הוא שהסדנאות האלו התקיימו במטרה לתעד. אנשים באו על מנת להצטלם, וזה נעשה עם כל הציוד המקצועי, בפורמט כמעט טלוויזיוני.

האם המשתתפים בווידאו הם שחקנים?

אין שחקנים. המשתתפים הם אנשים שהגיעו לפרפורמנס, אבל ההבדל הוא שהם נבחרו מראש, ובחרו בעצמם להצטלם. הם לא הגיעו להשתתף בפרפורמנס ואז גילו שבעצם גם מצלמים אותם.

עינת עמיר, "כמיטב יכולתנו", צילום מתוך וידאו, מיצב וידאו בעל ארבעה מסכים, 2013

הבחירה לא לצלם ולהקליט קשורה לכך שהיום יש אינפלציה של תיעוד? הרי כולנו מצלמים ומצולמים בלי הפסקה…

זה באמת מאד קשור לרוח העבודה. אני מבקשת גם מהמשתתפים לא להכניס טלפונים. אני חושבת שברגע שאנחנו בורחים לאינסטגרם אנחנו לא ברגע, אלא חושבים רק על הייצוג שלו. ב"כמיטב יכולתנו" הייצוג כבר נמצא. אנשים צופים אחד בשני ואחרים צופים בהם.

מה משתנה כשלא מתעדים את הסיטואציה?

הכוונה היא שהפרפורמנס יצליח להיות להתבסס כסוג של זיכרון. ברגע שמצלמים כבר פחות מתאמצים לזכור, ומחליפים את הידיעות במדיום אחר. לא רק מחליפים אלא גם מוסיפים פילטרים, משנים, מעוותים, הופכים לצהוב זוהר. מה שנשאר בסוף זה רק הייצוג ואנחנו כל כך עסוקים רק בו, שהדבר עצמו נכחד הרבה יותר מהר וכמעט אין לו משמעות מבחינתנו. בעבודה יש רצון ליצור תקשורת בלתי אמצעית עם אנשים שאנחנו לא מכירים. תקשורת משמעותית ברגע מסוים בזמן, בלי האייפון והפייסבוק שאיתם אנחנו מתקשרים כל היום. גם אני מתקשרת ככה, גם אנשים מבוגרים ממני. אנחנו מאבדים אפשרויות לאינטראקציות ומחליפים אותן באפשרויות אחרות. בעבודה אין איזושהי כמיהה לעבר, אבל יש בה רצון לסוג של תקשורת שפחות קיים בעולם כרגע.

למה בחרת להציג דווקא במדיום הפרפורמנס?

לא אכפת לי אם זה פרפורמנס, ווידאו, ציור. אכפת לי מה זה עושה. וכשאני חושבת על משהו שחשוב לי לעשות בעולם, אז הרבה פעמים אני חושבת שפרפורמנס זו דרך נכונה ומדויקת יותר לעשות את זה.

עד כמה את יוצרת בהקשר של מקום מסוים?

פעם יצרתי בקשר הדוק למקום. העבודות הראשונות שלי מאד קשורות לישראל, לחיים כאשה לסבית בישראל, למצב הפוליטי. בשנים האחרונות אני עובדת יותר בחוץ לארץ והעבודות שלי השתנו במהותן. הן קשורות יותר למצבים אנושיים, למצבי כוחות במובן הכללי של המילה, ליצירת סיטואציות חברתיות מסוימות. השוני לא קשור למקום, אלא קשור לאנשים.

על מה את חושבת בימים אלו?

במחשבות על מה עושים אחרי שמשיגים אבן דרך מאד משמעותית בחיים, ואיך ממשיכים הלאה בלי לשכוח אותה אבל גם בלי לחזור עליה.

יש שיר/ סיפור שמספרים אותך?

"שום טווסים לא יסתובבו אצלי בחצר"/ אגי משעול.

מהי תרבות בעינייך?

משהו שאמור לאפשר לנו לשאול שאלות מורכבות ולהעלות רעיונות, לא בהכרח שימושיים.

מה היית מאחלת לתרבות הישראלית?

שרת תרבות אחרת.


שתפו
קישורים לתגיות וקטגוריות