הדור השני זוכר בשחור-לבן

מאת:מיכל חרמוני
שתפו

כבר מבראשית, מרגע "ויהי אור", נראו צבעים. העולם הממשי אף פעם לא התקיים בשחור-לבן. כביכול זה ברור מאליו, אבל צריך לפעמים להזכיר עובדה זו, במיוחד כשמנסים לדמיין את העבר בכלל, ואת השנים שתועדו בצילומי שחור לבן בפרט.

הרומן הגרפי של מישל קישקה "הדור השני" מאויר כולו בשחור-לבן. במקרה הזה, אין צורך להתעקש על כך שהמציאות הייתה צבעונית. הרומן לא עוסק בהיסטוריה, אלא בזיכרון. הספר קושר את סיפור חייו של מישל קישקה בזיכרון של אביו ניצול השואה, ובנוכחות האילמת בתחילה של הזיכרונות הללו בחיי שניהם.
העלילה האוטוביוגרפית, מחולקת לארבעה פרקים ומתקדמת באופן כרונולוגי. התקדמות הזו היא תזזיתית ומסורבלת. כל צעד קדימה, מחייב גם את הפניית המבט לאחור. ילדותו והתבגרותו של קישקה עצמו שזורים בעברו של אביו אנרי, המשפיע ומשתקף בחיי שניהם. אך העבר משתנה. האירועים הממשיים אמנם נשארו ויישארו מאובנים, אבל נקודת המבט והיחס אליהם עדיין ניתנים להלחמה ולהחלמה.

צילומים מהשואה בספרייה הביתית 
בפרק הראשון מתוארת ההיסטוריה מנקודת המבט של מישל הילד. קישקה מערבב בין ההיסטוריה הפרטית של האב לבין ההיסטוריה הקולקטיבית כפי שנחשף אליה כילד. הוא מחפש את דיוקן אביו בין הפרצופים הכחושים בספרים על מלחמת העולם השנייה שגדשו את ספריית המשפחה בתקווה לאתר אותו בין המצולמים. בעזרת האיורים מציב קישקה את משפחתו הפרטית בתוך התצלומים האיקונים של התקופה. את עצמו הוא מציג כילד היהודי שמרים ידיים בהכנעה בגטו ורשה: "הרגשתי שאני כמו הילד ההוא". האיור מאפשר לקישקה להציב לא רק את עצמו בסצנה, אלא גם את הקוראים, כצופים. קישקה מרים את ידיו, והם עומדים מנגד ומתבוננים. נקודת התפנית בספור מתרחשת כאשר טראומה נוספת מכה במשפחה, התאבדות הבן הצעיר שארלי. האירוע הכאוב מביא את האב אנרי להתחיל לספר את סיפורו. כפי שהשתיקה הייתה מוחלטת, כך גם הדיבור.

מנקודה זו ממשיך הספר בתנועת מטוטלת. בין בריסל לאושוויץ, בין המטבח הביתי לצעדת המוות, ובין בוכנוואלד לירושלים. האיורים הם הכוח המניע והמטעין באנרגיה אינרטית את תנועת המטוטלת. בעמוד שמתאר את התאבדות האח, מתערבבים האבל והמוות מהעבר, באלו של ההווה. גם המסגרת המרובעת, שמפרידה בין הסצנות ברומן הגרפי, נעלמת. קישקה מצייר את דמות אחיו הצעיר שארלי, אוחז באקדח ומכוסה בכתמי דם שחורים. בהמשך העמוד, בלי קו מפריד, ערימה של גופות – חלק מתיאור יום השחרור של האב מבוכוונאלד.

מהפך ביחסי הכוחות בין האיור לטקסט 
האיורים בספר הם לא איורים שמלווים את הכתיבה. הכתוב והמצויר תלויים וכרוכים זה בזה, והתלות ההדדית הזו היא שמאפשרת את הרומן הגרפי. אם בכל זאת יש צורך בהגדרת היררכיה ביחסי הכוחות שבין הכתוב למאויר, האיורים הם שזוכים בבכורה. אמנם לכתוב חלק נכבד באפשרות לחשוף את הרבדים שטומן קישקה בכל ציור, אבל האיורים בשחור-לבן הם שמאפשרים ליצור מבחינת התוכן מנעד של אפורים: אמו של קישקה, שיחד עם משפחתה עברה את המלחמה כפליטה בשוויץ, מצוירת על רקע האלפים המושלגים וחבילת טובלרון פרוסה. כ"ילד טוב בלגיה" מצוירים במחברתו של קישקה הילד, מיטב הגיבורים המאוירים של התרבות הפרנקו-בלגית, וכסטודנט ישראלי, בדרך לבניין "בצלאל" הישן ברחוב שמואל הנגיד, הוא עובר על פני בוריס ש"ץ חבוש בשטריימל ובחורה עם סיגריה דלוקה בפה.

הטקסט בספר כתוב שחור על גבי לבן, וגולש לפעמים למודעות יתר בנושא בו הוא עוסק ושאותו הוא מגדיר: "תסמונת הדור השני". קישקה, שהתפרסם כקריקטוריסט שעוסק בנושאים פופולריים ופוליטיים וכמאייר של ספרי ילדים, מעולם לא כתב על עברו האישי, אך העיסוק בנושא הדור השני לשואה מלווה את התרבות והספרות הישראלית כבר כמה עשורים. "עיין ערך אהבה" של דויד גרוסמן ו"כובע הזכוכית" של נאווה סמל שפורסמו באמצע שנות ה-80 נתנו את האות, האלבום "עפר ואבק" שכתב יעקב גלעד ליהודה פוליקר הלחין את הפסקול, וסרטה של אורנה בן-דור "בגלל המלחמה ההיא" תיעד את המגמה.

רלוונטי גם מבלי להיאחז בקרנות המזבח של זיכרון השואה 
אז הנושא כבר נדון, נכתב, ואפילו אויר ברומן הגרפי "מאוס" של ארט ספיגלמן, אבל למרות שזהו הנושא המוצהר של הספר, הוא מצליח לעסוק בנושאים רחבים יותר, כאלו שהחברה הישראלית עסוקה בהם בכל מדיום אפשרי כמעט 365 ימים בשנה. זיכרון, שכול, טראומות והנוכחות האקטיבית שלהם בחיי היומיום. במציאות הזו, מצליח הספר להיות רלוונטי, גם בלי להיאחז בקרנות מזבח זכר השואה. למרות ואולי בזכות הדיכוטומיות הצבעונית, התוכן בספר מאפשר קריאה שמתפרסת על פני מרחבים וזמן ושאינה מוגבלת לתקופה היסטורית מסוימת. המאורעות הקולקטיביים והאישיים ממשיכים להדהד זה על זה ולהיערם האחד על גבי השני.

ובכל זאת זו הפעם הראשונה. הפעם הראשונה בה מישל קישקה מגבש, מנסח, מפרש ובעיקר מצייר את חייו ואת מקומה של השואה בתוכם. וזו גם הפעם הראשונה שבה הוא מנגיש את הסיפור שלו לקהל.
ברומן נשאר קישקה נאמן לסיפור האישי ואף מודה מעל דפי הספר כי ביקש להפיק ממנו ערך תרפויטי. ההצמדות לסיפור האישי היא בסתירה מסוימת לשם הקולקטיבי של הספר, "הדור השני", ואולי דווקא בהלימה אליו. הספר מצליח, גם אם לא במכוון, להתמקד ביחסי הורה-בן ובמקום של הזיכרון במערכת היחסים הזו. מי שקורא בספר בעברית, בין אם הוא כולא חתולים על מנת להוציא מהם את המפלצת הנאצית, ובין אם הוא יליד חורף 1973, מדמיין חלק מהזיכרונות שלו בשחור-לבן.

"הדור השני", מישל קישקה, הוצאת מודן-חרגול, מאי 2013, 88 ₪, 104 עמודים.


שתפו
קישורים לתגיות וקטגוריות