כל סטודנט יודע שאם לא נולדת להורים עשירים, אתה נאלץ לגרד מלגות, לעבוד במשמרות בעבודות לא נחשקות, למחזר בגדים מלוכלכים עד שמגיעים למכבסה של אימא בסוף שבוע – ולחיות מפתיתים ושאריות של שבת למשך חודש. אומרים שזו חוויה, אבל במהלך התקופה זה מרגיש יותר כמו הישרדות.
נכון, זה היה הרבה יותר קל אם היה לסטודנטים ביטחון כלכלי – עבודה לסופי שבוע בלבד שתכניס לכיס מספיק כסף לחודש, או עבודה של פעם או פעמיים בחודש שיכולה לכסות את שכר הלימוד השנתי. נשמע כמו פנטזיה, אבל זה אפשרי. השאלה עד כמה רחוק נלך בשביל עבודה כזאת?
יום שישי בערב, סיימתי משמרת במסעדה ועליתי לטרמפ עם אחת החברות. "מה זה? יש לך כאן ארון בגדים שלם!" אמרתי לה תוך כדי שאני מנסה למיין את ערמת הבגדים במושב האחורי. המשכתי למיין, לראות אם יש בערימה הזאת משהו שאוכל להשאיל, כשלפתע התגלה בגד גוף נוצץ, מינימלי לחלוטין, עם פונפון על הישבן.
"מה זה? השארת כאן תחפושת של אחותך הקטנה מפורים?" אמרתי לה והתפקעתי מצחוק. היא רק ענתה "זה שלי" ושתקה, כאילו היא מסתירה משהו. אחרי חצי קופסת סיגריות ושלוש כוסות קפה, הבנתי מה היא מסתירה – היא חשפנית.
מיד המחשבות החלו לקפוץ לי בראש; איך בחורה בת 26, סטודנטית לתואר ראשון במדעי המוח, תושבת מרכז הארץ, שלא גדלה בבית שסבל מבעיות כלכליות, הופכת לחשפנית.
תגידי, איך נקלעת למצב הזה?
"מה זה נקלעת? לא נקלעתי. אני בחרתי! אני בחרתי להיות חשפנית! זה בלתי אפשרי להתקיים בכיף מבלי להתקמצן כשעובדים פעמיים בשבוע במלצרות".
אז אם אין כסף בלהגיש אוכל, בואי נגיש את הגוף שלנו לגברים חרמנים?
"איזה מצחיקה את, בדיוק כמו כולם. אנשים לא רוצים להשתחרר ממה שרואים בטלוויזיה. נכון, יש עמודים ויש בגדים חשופים, אבל אני לא חושפת שדיים או איברים אחרים. גברים יודעים שמותר להם רק להסתכל ואסור לגעת. אם מישהו רק מנסה להתקרב, מיד השומר קופץ עליו. יש חוקים, את מבינה? אני רק רוקדת."
ומעוררת בהם את השדים..
"מה שהם עושים אחר כך בבית או בשירותים זה עניין שלהם, לי לא איכפת. אני אפילו לא מסתכלת על הפרצופים שלהם. אני רוקדת, אני מרוכזת בעצמי וזה עושה לי כיף. חוץ מזה שאני מרוויחה מלא כסף".
נו, כמה?
"אני עובדת פעם אחת בסופ"ש בערך, גג פעמיים. יש הרבה בנות. כמתחילה הרווחתי משהו כמו 1,000 שקלים לערב. ככל שאת יותר מתקדמת ומבוקשת נותנים לך יותר זמן במה. היום אני בכיף מרוויחה משהו כמו 5,000 שקלים לערב".
זה נשמע כמו פרוצדורה רצינית, איך הופכים ממתחילה למתקדמת?
"בהתחלה כשגייסו אותי, שילמו לי על קורס של "לאפ דאנס" – הריקוד הארוטי. הייתי בשיעורים במשך שלושה חודשים. אנשים קבועים מבקשים את הרקדניות על פי שם הבמה שלהן. ככל שאת יותר מבוקשת, את מקבלת יותר משמרות וככה גם יותר זמן במה וכסף".
איך גייסו אותך?
"מישהו פנה אליי במועדון. בהתחלה אמרתי לו שבחיים לא, ואז אחרי שהלכתי לראות מה באמת קורה במועדון הזה, הבנתי שזה לא כזה סיפור. זה בסך הכל ריקוד, עם פחות תלבושות, אבל עדיין ריקוד".
ההורים שלך, אני מניחה, לא יודעים
"בחיים לא! נראה לך?!? אני אשבור להם את הלב! הם חושבים שאני מלצרית ושאני חיה על מלגות. לא חושדים בכלל. למרות שאני חיה כמו מלכה. עם כל הטיסות והשופינג, הם היו צריכים לחשוד מזמן".
אם ככה, זה נשמע ממש כמו עבודה מושלמת, לא?
"תשמעי, הכסף טוב, אבל יש גם לא מעט חרא בעבודה הזאת. כל העניין של ההסתרה והעייפות אחרי לילה של עבודה. ויש בזה גם משהו מפחיד, משהו שמוציא מאיזון את הגוף. אבל אני יודעת שזאת לא קריירה, זאת רק דרך לסיים את הלימודים בכיף.
תדעי לך שבארצות הברית זה ממש נפוץ אצל סטודנטיות. זה לא שאני רואה את המצב שלי כהידרדרות או משהו כזה, אבל די, נשבר מלחיות כמו כלב, ועד מתי יהיה לי גוף כזה?! יש לי הזדמנות עכשיו ליהנות מהיתרון של הגוף שלי. אני יודעת מה תגידי: מה הגוף שלך זה בשר, זה רכוש? אבל יאללה שיקפצו לי! אני עושה הרבה כסף וטוב לי. ואם למישהו יש בעיה עם זה, שיפנה לשר האוצר. אני לא יכולה לתקן את הכלכלה בישראל".
היה לך פעם מקרה יוצא דופן עם לקוח?
"תכל'ס, אי אפשר לקרוא להם לקוחות, כי הם לא באיזה קשר אינטימי איתנו. אבל היה אחד עשיר, מטורלל על כל הראש. הוא היה בטוח שהכסף שלו יקנה אותי, אז הוא הציע לי לילה במלון. כל הבנות, שהן בערך בגילי וגם הרבה מהן סטודנטיות, נקרעו מצחוק. אף אחת אף פעם לא העיזה ללכת עם לקוח.
הבעיה שהדפוק הזה השאיר לי מלא שטרות של מאתיים על הווישרים של האוטו. פחדתי פחד מוות, הייתי בטוחה שהוא עוקב אחרי. אז התקשרתי מהר למאבטח והוא נסע אחרי הביתה, לוודא שהמשוגע הזה לא אחרי. וזהו, מאז לא מכניסים אותו אלינו".
תגידי, את תספרי על זה לילדים שלך?
"מה פתאום! טוב, אולי אם נהיה בפתיחות כזאת. אבל בגדול, זאת לא הגאווה הכי גדולה שלי. למרות שאני לא מצטערת לרגע, עדיין יש משהו במקצוע הזה שנתפס מלוכלך.
למרות שזה ריקוד לכל דבר, כמו בלט או ג'אז. תאמיני לי, לפעמים נשים לובשות פחות בגדים מאיתנו על הבמות בהיכל התרבות. אבל לדעתי לעורר חושים זה הרבה יותר אומנותי וקשה ממפצח האגוזים. פשוט שם קוראים לזה תרבות – ולנו קוראים זונות".
