מרכבה מתוקה

מאת:נועם גלזר
שתפו

פרס ספיר ליצירה צעירה הוא יוזמה של פרופ' נורית גרץ, ראש המחלקה לתרבות, יצירה והפקה במכללת ספיר. מאות סיפורים נשלחו גם השנה לתחרות, מתוכם עלו חמישה לשלב הגמר. טקס חלוקת הפרסים וההכרזה על הסיפור הזוכה ייערך ב-25.11 בחנות הספרים הנסיך הקטן בתל-אביב

זה כמו בשיר הזה, חשבה כשראתה את הקו מתקרב באיחור לתחנה, רק ששם המרכבה מובילה אל המקום הטוב הזה, שכולם רוצים להגיע אליו בסופם, ואילו המרכבה הזו מרמה – מביאה אותה מבטנה של העיר אל תוך לוע המפלצת ובחזרה. יום-יום, במסלול מתעקל, עוברת המרכבה הגדולה והרעשנית בכל שוליה המכוערים של העיר, עולה לאורך רכבות בניינים ויורדת שאולה, מסדרונות ההר הפורחים מגלים לבסוף, בין שיחים וכנסיית-זהב, את מפלצת הבטון. ויום-יום היא יוצאת אחרי שהמעיטה בקצת.

בנסיעה, יום יום, כל הגוף, כמו אחד הצינורות המאונכים לעומדים, לוקח חלק ברטט העולה מעלה. מתחת רגליה, וכלל לא משנה היכן היא יושבת, האדמה רועדת. היא יודעת כי היכן שהוא למטה ממוקם המנוע, אך כל התחתית במקשה אחת רוטטת-רותחת, כמו תחתית סיר המתסיסה את כל המתבשל בו יחד. ואילו בחוץ תמונה יפה נעה, המרגיזה את הרוטטים בשקט שלה, בַּחֲלָקוּת שבה היא מונחת בזכוכית. היכן שעוצרת המרכבה והיא יורדת, הכל עומד במקום. אנשים שניתקו מן המאונך ועתה הם כבר לא מטילים עקבות, רק ארבעת גלגלי המיטה שוקעים מעט-מעט יום-יום באדמה, ואיש לא מנקה תחתם. שם היא נעה בין החדרים הפתוחים שעקרו מהם הדלתות והפרטיות, אל חדרים תלת-ראשֵי חולים, שרק הוילונות מייצרים ומסירים מחיצות, וכולם ממתינים במאוזן למשהו. כשנגמרת המשמרת, אחרי שנחפפות הרשימות, היא ממהרת, לא אומרת שלום אלא לאלו הנקרים לה בדרך, השמוטים במסדרון בהמתנה לרחצה או התקועים בוהים בטלוויזיה המחלקתית.

היא יוצאת והולכת אל מה שנראה תמיד נגד כיוונו של הזרם. התמרורים כולם מכַוונים יציאה, והיא דווקא מעמיקה עוד פנימה, חוצה את המסדרון המוביל אל הגשר לצדו השני של בית החולים, מביטה מבעד לחלונות על הסביבה הצמחית. "זה המקום עם הנוף הכי יפה", סיפר לה אחד האחים פעם בדיחה, "מכאן לא רואים את הבניין הכי מכוער שקיים". והיא צוחקת בהסכמה, וממשיכה הלאה אל אמהּ (מזל שהתקרה גבוהה, מחייכים-נוקשים זה לזה היושבים הרוטטים במרכבה המסתערת מוארת בחשמל). אז היא ממשיכה בדרכה, וצעדיה נבלמים אל מול דלתות המחלקה, והשלט המורה על שעות ביקור מעורר בה, אחות מסורה, רעד קטן של בהלה, אבל זו היא, גאולה, ופותחים בפניה דלת ונותנים בידה בחירה, וכשהיא עוברת את הסף, היא מרגישה את מדיה נשמטים ממנה, עתה היא על אדמה שאין בה רפואה. האחיות היפות, הטובות, הרחומות, הן כולן מתבוננות בה, על המבקרים צריך לרחם. השכובים במיטות, רגליהם כבר אסופות אל המיטה, בהמתנה לעולם שכולו, האחיות רק עומדות על המשמרת, דוחפות חזרה לשינה את כל המעז להתעורר, מלטפות בעיניים גדולות מצחים לוהטים, משטיחות קמטי פנים ועוויתות גפיים, מוסיפות כרית מתחת לרגליים, מעלות מעט מינונים, מעלה-מעלה, זהו סולם שכיוונו אחד –

בשעה 7:34 האוטובוס אמנם נצנץ בצומת אך לא היה בתחנה כנהוג. מאחרת היום המרכבה, היא חשבה לעצמה, וחשה את נשימתה מלוחה. אמהּ לימדה אותה, כשהיתה קטנה, שהמלח הוא הלוחם הטוב ביותר כנגד כל החיידקים, שהם רואים אותו מגיע הם כולם בחִיל ורעדה. "אין תרופה כמו המלח, הוא מנקה את הכל", תמיד היתה אומרת. כשהיתה חוזרת משיעורים בבית-הספר לסיעוד מגלגלת על לשונה שמה של תרופה חדשה, אמהּ היתה מגלגלת עיניים, "סיפורי סבתא, המלח פותר את הכל, שום דבר לא יכול לעמוד בו". כשגדלה, אמהּ לימדה אותה לרקוח במינונים נכונים: לחמם את המים בקומקום, להכין קפה לאבא ואת המים הנותרים לשפוך על כפית מלח המונחת בתחתית כוס בינונית בגודלה. היא היתה אז בוחרת בכוס שקופה וממתינה (גובהה כגובה השיש), מתבוננת במים הנלחמים באומץ בגרגירי המלח השכובים עצלים ובוטחים בקרקעית.

חמים ככל שהיו המים, אף פעם לא הצליחו להמיס את המלח לגמרי. אך בטרם סיימה, אמהּ היתה מסלקת אותה לחדר האמבטיה ומפשיטה מעליה את הפיז'מה בחדר המחומם היטב בִּכְתוֹם התנור הרשע המביט עליה מהתקרה ומכניסה אותה אל הדוּש הרותח למקלחת מהירה, וכשהיתה יוצאת היתה מונחת כוס מי-המלח על שיש האמבטיה להסנפה. בפעמים הראשונות הביטה בה אמהּ – והיא, ביד רועדת מעט העלתה מים מהכוס בכפית המחוממת והגישה קרוב אל נחיר ימין וסתמה בידהּ נחיר שמאל ומשכה אוויר שהפך מים והמלח צרב והבהיל בתחילה, "המים חמים מדי?" שאלה אמהּ, "כן" היא נאנקה, ואמהּ היתה מכניסה זרת בודקת – "המים בסדר גמור, את תכף מתרגלת." והיתה מוסיפה: "תוציאי מהר החוצה!" והיא היתה מחזקת את סתימת הנחיר השמאלי ומוסיפה אצבע סותמת לאוזן ימין ונושפת בחוזקה ומשהו בה התנקה. והיום, כמו בשאר הימים בהם משהו עמד בגרון או סתם את דרך הנשימה הנקייה באף, היא מילאה מלוא מים בקומקום החשמלי והכינה לעצמה קפה ובשארית מילאה כוס (אמהּ התעקשה, לא כוס זכוכית דקה, היא עלולה להיבקע) ונכנסה למקלחת והמים שטפו אותה, ויצאה ולקחה הכוס מהמטבח וניצבה מול עצמה במראה וניגשה למלאכה.

איך אהבה כילדה את נצנוץ כפית הכסף ואת המים העבים הנמשכים בה כמעשה קלעים. השאיפה-נשיפה במסלול הפנימי המתחדד ומתעלה ושורף את הכל בדרכו (והראש מתעורר אל היום צח ורענן). אך היום משהו במינון השתבש, אולי שמה יותר מדי מלח, אולי המים לא היו חמים מספיק, השערות הדקות שבאף נשרפו בזו אחר זו במעלה הנחיריים, ולא נעצרו אלא התפצפצו כחוטי אש לוהטים באחורי הראש. רתומה לעצמה במושכות מלח יצאה מחדר האמבטיה, וכמו סוס צייתן התלבשה, לקחה תיקהּ ויצאה מהבית במעלה הרחוב לרחוב הראשי, לנתיב האוטובוסים המיוחד ולתחנות הפזורות בו.

כשעלתה על המרכבה, התיישבה בספסל מרווח לעיניה וספרה את דופק היד לשכוח את הלמות הגיצים בראשה. אחרי כמה תחנות, סביב צומת פת לערך, הבחינה לפתע בהעדרו של הרעש, והתעוררה, כבתוך סרט, לנסיעה החלקה המחליקה על הכביש. הביטה מבעד לחלון, בנוף שהכירה יום-יום, וראתה בעזרת השמש את פרצופה שלה יושבת באוטובוס ובחוץ ובפנים היה שָׁקֵט. היא נהנתה מהנסיעה המתוקה ובכל זאת, חסרו לה הייסורים הרגילים, והפחיד לה מה מתאזן, מה עכשיו נאלץ להתאזן. כשהגיע האוטובוס לתחנה הסופית בבית החולים, גלשה ממנו בהילוך מרחף, אך ההשפעה התפוגגה מהר-מהר. כשעברה תחת המגנומטר, מחייכת לשומרים המוכרים, לא צפצפה, אפילו חגורה לא לבשה, אבל סביב הראש, משהו נדלק, כפתיל טרי של דינמיט, כאילו קו מסוים מצד ימין לשמאל של הראש התלקח ונשרף. היא התקרבה לחלון-ראווה בקניונית שבכניסה לבית החולים וניסתה לראות בהשתקפותה אם יש להתלקחות הזו סימן חיצוני כלשהו.

עלתה במדרגות הנעות במסלול אוטומטי אל המחלקה, חילקה תרופות, בודקת שהם מרימים גבוה את הראש, ומבליעים תנועה הגונה של הגרוגרת או הצוואר, שהם פותחים פה גדול ומראים שבאמת הכל יָרַד, ושהם מתכסים טוב טוב בשמיכה, "ולהיטיב להם כרית תחת הראש" היא אומרת לאחיות המתרוצצות בכל החדרים. הכוסיות הקטנות מפלסטיק, אלו שמניחים בהן שלוש תרופות בבת אחת, לדוגמא שתיים ורודות גדולות וחצי כדור לבן קטן, או שני כדורים שטוחים חצי כחול חצי צהוב, ואלה שלוקחים גם תוספים, וצריכים סיבוב נוסף, הכוסיות המונפות אל על, במחוות "לחיים" חצופה, שוב ושוב ביד שמאל, ובימינהּ היא תומכת תחת הצוואר, תחת העור המאיים להיפצע ותחת הפלומה ותחת הבלוטות החשודות תמיד. אך מצאה את עצמה ממלאת הכוסיות הקטנות במים, ואת הכדורים מפוזרים בבלגן על השולחן. היא שפכה את המים על הכוסיות הקטנות, בתנועות עלובות של ריקון, עוד מעט תור סיבוב שלפוחיות השתן.

בנחיריים "את מריחה את הריח הזה?", שאלה את חווה, שעברה בדיוק בדרכה לאנשהו, "איזה ריח?" החזירה האחות. "חזק של שתן", ענתה. "טוב, את יודעת", חייכה חווה כמעט צחקה, "מתי אפשר לענות על זה שלילי במחלקה הזאת, תגידי לי?". "כן", ענתה, אבל חווה הוסיפה: "אולי אני כבר לא יכולה להריח את זה, כי זה נספג לך בבגדים אחרי יום עבודה, אבל האמת שכרגע אני לא מריחה, אולי זה מאחד החדרים. ואת נראית לא משהו." "כן", ענתה, "סתם עייפה וכואב לי הראש מהבוקר." "תני להרגיש את המצח שלך", חווה נעה לכיוונה, "תודה חווה, אבל יש מטופלים שצריכים אותך יותר ממני, תכף אארגן לי מדחום.""את יודעת", חווה אמרה, "זה לא תמיד שהזקנים והחולים באמת עומדים לפנינו בתור."

היא חייכה לחווה, וניסתה לצחוק מהצחוק מהמוות הרגיל שלה. אחרי חצי שעה של סידור תרופות מרוכז נזכרה, הלכה לחטא את אחד המדחומים שמצאה, ודחפה אותו לפיה. היא המתינה עד שהמדחום יצפצף, ובינתיים בדקה בארונות אם נראה שחסר ציוד, אחר כך תעשה ספירה של ממש אבל בינתיים, חבל היה לה על הזמן. אז צפצפה וסגרה את דלתות הארון והתבוננה במראה לשנייה, היה נדמה לה, אבל פתאום הכאב שוב תקף, כמו פילח את הראש לשני פלחים איומים, חורר מאחורי הראש עד לפה חור עגול, עושה אותה מפלצת, שכחה לאן הלכה המחשבה. בשלוש וחצי ארזה את חפציה ועזבה את המחלקה. אל אמהּ הגיעה השעה, להביט בה מבטים של פעם אחרונה שוב ושוב, ואחר כך תחזור הביתה, חזרה בדרך המתעקלת באומרה "שלום" אל המפלצת, וממנה ברטיטה אחת גדולה למטה ולמעלה, בפיתולים העירוניים, אל הבית. בכדי להגיע אל אמהּ היתה צריכה לעלות שתי קומות במעלית ואחר כך להלך ישר ארוך-ארוך עד לגשר השקוף. היא הלכה הליכה נמרצת עד למעלית, אך כשנכנסה החלו העיניים להכביד, שוקעות בחוריהן כאילו מישהו לוחץ אותן בכוח אדיר פנימה. היא נשענה על בטנת המתכת של המעלית, עצמה את עיניה.

"אחות, את למעלה או למטה?" היא פקחה את עיניה לאיזו גברת. "קומה שבע", היא אמרה, והגברת לחצה בשבילה ואמרה "אף אחד לא אוהב פה את האחיות, אבל אני יודעת שאתן עושות עבודת קודש. אמא שלי היתה אחות, נשמה צדיקה כזאת בחיים לא ראית, משהו מיוחד. עכשיו היא בת שמונים וחמש, וכל היום היא עובדת בגינה ומטפלת בחתולים בחצר כאילו אחד-אחד היו מאושפזים. אז ככה שאני יודעת עליכן". העיניים שלה כאבו, היא לא היתה בטוחה ששמעה מה אמרה הגברת, אבל על כל מקרה רצתה לומר לה תודה. כשהמעלית נעצרה היא הרגישה שהמוח שלה נזרק מעלה ונתקע בתקרת הגולגולת. "קומה שבע", הגברת אמרה, כבר לא בנחמדות. "תודה", היא ענתה ופסעה בקושי רב החוצה מהמעלית. המסדרון נראה כה ארוך, לא רק הראש כאב, גם הברכיים התחילו נלחצות תחת מאמץ העמידה של היום. "מהעמידה בתור" אמרה ורעם-צחוק קצר פקע מתוכה. כשהגיעה סוף-סוף אל קצו של המסדרון עמדה בגשר השקוף, והביטה על הפרא האדום שהשתולל בחוץ, וכבר כמעט נעלמו ממנו קרני השמש.

היא עמדה ככה כמה זמן, לא ידעה כמה, וניסתה לנשום את הרוח שעף בחוץ אל ריאותיה פנימה, אך עמדה ביניהם הזכוכית. הגוף היה כבד, הכאב התפשט כבר בכל הגוף והראש רתח. הנשימה כבדה עליה, והיא הביטה על הנוף ברוך כמה שיכלה, וקצת שמחה שלא תצטרך לעשות את הנסיעה הנוספת הביתה. מישהו, כך קיוותה, יגנוב את הרב-קו מארנקה, ויעשה בו שימוש הגון. מישהו יתפוס מקום על המרכבה במקומה. השכמות חרקו, וכשעצמה עיניה פנימם של העפעפיים, אצבעות הידיים, העורף. כשכמעט שקעה השמש ראתה את השתקפותה יותר ויותר. כמו סֵמֶל עתיק, להט מסלול המלח על פרצופה. אפהּ, מצחהּ – גחל בוער. כשהחשיך, אספה עצמה ובצעדים עייפים התקדמה אל דלת המחלקה של אמהּ. שוב מחוץ לשעות המחלקה, אך הפעם לא התנצלה על כך, רק ביקשה שיסתיים כל זה, כך או כך. כשאמרה את שמהּ ופתחו לה הדלת, עברה את הסף. לרוחבו של המסדרון עמדו רופא ושתי אחיות שהכירה, והביטו בה בחמלה גדולה. היא פשטה אליהם את ידיה.

נועם גלזר

שתפו
קישורים לתגיות וקטגוריות