פרס ספיר ליצירה צעירה הוא יוזמה של פרופ' נורית גרץ, ראש המחלקה לתרבות, יצירה והפקה במכללת ספיר. מאות סיפורים נשלחו גם השנה לתחרות, מתוכם עלו חמישה לשלב הגמר. טקס חלוקת הפרסים וההכרזה על הסיפור הזוכה ייערך ב-25.11 בנסיך הקטן בתל-אביב
רווית מושכת את דלת העץ הכבדה. האולם מלא. ככה זה בהרצאות שלו. שמונה בבוקר, הרצאה של ארבע שעות ובכל זאת אין כסא פנוי באולם כולו. היא נכנסת בראש מושפל, משתדלת לצעוד בצורה שתעשה הכי פחות רעש של עקבים. סורקת במבט מיומן את השורות העליונות ומוצאת מקום ריק. מפלסת את דרכה בין ברכיים חשופות בגרביונים דקים לבין כבלים של מחשבים נישאים. תקתוק מהיר נשמע מכל עבר. "היא מגדירה את העמדה ממנה היא חוקרת כאתיקה אקזסטנציאליסטית…". היא מתיישבת ופושטת את המעיל. חם לה. לוקחת רגע להסדיר את הנשימה. היא שונאת לאחר. כבר חודשים שהיא לא מספיקה שום דבר ולא מגיעה בזמן לשום מקום. היא אוספת את שיערה מחדש ואז מוציאה מתיקה הגדול דפים, לוח כתיבה, עט כחול. היא מאלה שעוד כותבים. תאריך, שיעור מספר, כותרת. מדלגת שורה, אחר כך תכתוב בה, "איחרתי, צריכה להשלים". "הנחת היסוד היא אם כן, שהקיום קודם למהות".
היא משתדלת להישאר מרוכזת אבל היא מאוד עייפה. כל השבוע עבדה בבית הקפה, וערב או שניים גם שמרה על הילדות של אסתר השכנה מלמטה. הגדולה בסדר. הן מורחות זו לזו לק על הציפורניים, והיא הולכת לישון בלי לעשות בעיות. אבל הקטנה. הקטנה לא רוצה להתקלח ולא לצחצח שיניים ואחרי שבמלחמות האלה רווית מנצחת בקושי, היא שוב רעבה, או מפחדת, או שכחה שיעורים למחר. כשאסתר חוזרת סוף סוף, מריחה כמו בירה ומספרת על הצגה בתיאטרון, היא לרוב צריכה להעיר את רווית שנרדמה מול הטלוויזיה הקטנה בסלון הצבעוני מדי.
פעם אחת היא לא חזרה. לקראת שש בבוקר רווית התעוררה מהרעש שעושים כשאוספים את הפחים של הבניין. היא דפקה בעדינות על דלת חדר השינה של אסתר, אולי חזרה ולא הצליחה להעיר אותה, או ריחמה עליה. היא פתחה את הדלת לכדי סדק צר ואז לרווחה. חדר השינה היה ריק. הוציאה את הפלאפון מהתיק, אולי שלחה הודעה, אולי משהו קרה. שלוש שיחות שלא נענו, האחרונה בעשר בלילה, שלושתן מאבנר. שום דבר מאסתר. היא חייגה אליה כמה פעמים ולא היתה תשובה והשעה היתה כבר אחרי שש ורווית התחילה לדאוג. מה תגיד לבנות? ואיך תיקח אותן לבית הספר? ומה איתה, השיעור הראשון מתחיל בשמונה וחצי והיא עוד לבושה בבגדים של אתמול. שקלה לעבור על הטאבו הידוע ולהתקשר לאבנר בשעה כזו, אמרה לעצמה: אם עד רבע לשבע היא לא עונה אני מתקשרת אליו. לא שהוא יכול להושיע אבל לפחות שיקשיב, שייתן איזו עצה. בשש וארבעים היא פתאום ענתה. אמרה לרווית "אני פה קרובה, את יכולה לעלות הביתה", אבל רווית הרגישה לא בנוח להשאיר את הבנות לבדן. אסתר התעקשה. אז רווית עלתה לדירתה והסתכלה מהחלון.
רק בשבע ועשרה מונית נעצרה מול הבניין ואסתר יצאה ממנה וחצתה את הרחוב בריצה ממש. באותו ערב היא התקשרה. רווית לא ענתה, עבדה בבית הקפה, ואסתר השאירה הודעה "סליחה, שלא תדעי מה קרה". מתחת לדלת הדירה השאירה לה אסתר מעטפה ובה כסף על 10 שעות עבודה. אז רווית חשבה שאחרי הכול זה לא היה כל כך נורא, ובאמת, מה את שופטת, לכי תדעי מה קרה. בשבוע שאחר כך כששוב שמרה, אסתר כבר היתה מחוץ לדלת ולפתע חזרה ואמרה "סליחה על היום ההוא, אה?" ורווית הנהנה. "את מבינה, כן?" ורווית אמרה, "בטח מבינה. קורה. עזבי, אסתר, כבר שכחתי מזה".
"דה בובאר טוענת שהאישה היא האחר, היא מכוננת את הזהות שלה כאוביקט ביחס לתשוקה הגברית". יש ריח חזק של קלמנטינה. רווית מסתכלת לצדדים אבל לא מזהה את המקור. מי אוכל קלמנטינה באולם סגור. ד"ר קליין עוצר את שטף דיבורו. לרגע היא חושבת שהוא עומד לשאול לגבי הקלמנטינה אבל הוא רק מוריד את הג'קט שלבש עד עכשיו ותולה אותו על גב הכסא הכתום. הוא לוגם מבקבוק מים קטן, עיניו מכווצות בריכוז או כאב. הוא משתעל שיעול שטוח. נראה לה שגם הוא עייף. לפני כמה ימים נכנס מישהו לבית הקפה עם ז'קט כזה בדיוק, אפור כהה עם כיסים חומים, והיא כבר מיהרה אליו, למרות שישב באיזור של קרן, ורק כשנעמדה מולו גילתה פרצוף זר.
יש לה אי סדר במחשבות. היא הופכת דף וכותבת רשימת משימות. בהתחלה דברים ברורים שהיא לא מצליחה להגיע אליהם אבל כבר באמת חייבת. לנקות את הבית, למשל. הפעם האחרונה שהיא ניקתה את הבית היתה לפני ארבעה שבועות. יש לה שותף, עומרי, אבל הוא קצין באיזו יחידה סודית וכמעט לא בבית, שזה טוב מאוד, היא כמעט גרה לבד ולכן לא אכפת לה לנקות לבד. היא גרה איתו עכשיו שנה שנייה. הוא גר שם שנה לפניה עם שותף אחר שקיבל עבודה בחו"ל ופגש את רווית במקרה בחתונה, כשהיא בדיוק חיפשה דירה בעיר. בהתחלה רווית וחברות שלה היו צוחקות שאולי מה שהתחיל בחתונה גם יגמר בחתונה. באמת עומרי הוא מציאה. ובאמת היא גם היתה מעוניינת בו כמה חודשים טובים, עד שאבנר נכנס לתמונה. היו ביניהם רגעים קטנים כאלה, היא הכינה לו עוגיות שיקח לצבא, הוא סחב לה דברים מפה לשם.
בפעם הראשונה שאבנר עלה אליה לדירה היא היתה צריכה להישבע לו שהשותף שלה לא בבית. "ואם הוא במקרה באיזה אפטר?". אבנר דחק בה להתקשר לעומרי ולוודא שהוא עמוק באיזו משימה. אחרי כמה שבועות עומרי דווקא היה בבית, בגימלים, ורווית, שכבר הרגישה עם אבנר מספיק בנוח, אמרה לו "אויש, נו אבנר, באמת. תאמין לי שלא מעניין אותו מי בא אלי או כמה זמן אנחנו מסתגרים בחדר". זה דווקא עבד.
"החיים האידיאליים, לפי האקזיסטנציאליזם, הם חיים כסובייקט, חיי חירות". ד"ר קליין משתעל שוב שיעול יבש וארוך, נאחז במשענת הכסא הכתום לאיזון. הוא מנגב זיעה בלתי נראית ממצחו. רווית בוחנת אותו רגע ארוך, את הסוודר הדק והצמוד מדי לטעמה, בטח בשביל מרצה באוניברסיטה, המשקפיים האופנתיים. ניסיונות להראות צעיר מגילו. סטודנטיות מוצאות בו משהו מושך. היא שומעת אותן מדברות בשירותים, במדרגות שיורדות מהאולם הגדול לדשא שבחוץ. היא חוזרת לדפים שלה. מתחת ל"לנקות את הבית" היא עושה עוד כוכביות וכותבת "לשלם חוב בביטוח לאומי", "לקנות גלולות", "להתקשר לשירה". מותחת קו מתחת לסעיף האחרון. היא מזניחה את החברות שלה, היא יודעת. רובן מבינות, כך לפחות הן אומרות.
העומס, לימודים ועבודה, וגבר חדש שעוד גונב את ההצגה. עם שירה הכי קשה, אולי כי הכי אכפת לה. כשרווית מצליחה סוף סוף להגיע לפגישה איתן, כולן יושבות בקפה ארלוזרוב. היא קמה ללכת ראשונה, ברגע שאבנר מתקשר. כולן מצחקקות ואומרות לה "זה בסדר, אנחנו מכירות את ההרגשה". רק שירה מאדימה. "הוא מתקשר ואת רצה? הוא היה עוזב את חברים שלו בשבילך?", ברגעים כאלה רווית מרגישה בודדה ולא מובנת. כאילו היא בתוך בועת פלסטיק שקופה שרק היא מודעת לקיומה. היתה רוצה להסביר לשירה שהם בקושי נפגשים, בין אשתו לעבודה שלו לילדים שלו, היא לוקחת כל שעה שהוא יכול לתת. אבל היא יודעת מה יהיו התגובות, היא יודעת מה הן חושבות על הנשים האחרות. גם היא חשבה ככה עד לא מזמן. "אולי שיבוא לפה, נפגוש אותו כבר?" מישהי מציעה הצעה מפייסת. שירה מהנהנת ומבטה בוחן, מחפש להוכיח. רווית מגחכת בלי קול גיחוך מר וכהה. פעם אחרת, היא אומרת. "אני צריכה להכין אותו מראש לכזה דבר". והיא צוחקת בקול רם, וגם הן, והפלסטיק של הבועה נאטם עוד יותר.
אחרי שאבנר הולך בחזרה לחיים שלו רווית מתחרטת. מדמיינת את הבנות יושבות ביחד, צוחקות, מרכלות. כועסת על עצמה. פעם הבאה אני אומרת לו שאני עסוקה. אבל היא אף פעם לא אומרת לו לא. לא מסוגלת לוותר על הזדמנות להיות איתו. כמה פעמים היא כבר ביקשה לצאת מוקדם מהעבודה, או להגיע מאוחר. הבריזה מכמה ארוחות משפחתיות, מכמה שיעורים. זה צורך פיזי ממש, כמו אינסולין, כמו משאף. הם שוכבים במיטה שלה עירומים והוא אומר לה "יש משהו שמחבר בינינו. משהו שלא הרגשתי אף פעם לפני". הוא אומר לה, "את הסיוט שלי. אני מכור אליך. לא יכול בלי", והיא מרגישה סקסית ומיוחדת וחד פעמית. אותה הוא רוצה. עליה הוא חושב לפני השינה. יכול היה לבחור בכל אחת ובחר בה. "זה תמיד יישאר, מה שקורה בינינו", הוא אומר לה והיא מרגישה את זה, שם, ביניהם, מין כוח לא מוסבר, כמו מגנט ענק שמושך אותם. הוא מספר לה שעם אשתו הוא כבר לא שוכב. היא מקשיבה בהבנה, מלטפת אותו. היא אחרת, הוא צריך אותה. בכלל, איך מצא עצמו נשוי לאישה בלונדינית ושמנמנה אם הוא אוהב רזות וכהות, "כמוך", ורווית שומעת "אותך". הוא אף פעם לא בגד באשתו לפני שהכיר את רווית, הוא אומר. ורווית עוצמת עיניים וכל השרירים בגופה נרפים, ורק הקול שלו מרפרף על העור שלה כמו ערפל, מספר כמה היא רכה וחכמה. ואז הוא הולך והיא נשארת לבד, מתגעגעת לדברים שהיו לפניו.
ד"ר קליין אומר "שאלה מעולה, תראי.." מישהו שיושב בשורה של רווית צועק, "לא שמענו את השאלה", וד"ר קליין אומר בקול חלש, "תחזרי על השאלה בקול רם בבקשה". הסטודנטית חוזרת על השאלה בקול עדין שנשמע לרווית מלאכותי. היא מנסה לראות מי זו בדיוק, אבל מצליחה רק לזהות שהקול בא מהשורה הראשונה ממש. השורה של הגרופיות.
עוד כוכבית. "לקנות מטריה". נמאס לה להירטב או להתחבא בתחנות אוטובוס. לפני שבועיים בערך תפס אותה גשם מטורף כשהיתה בדרכה מבית הקפה לדירה. רווית רצה ונעמדה מתחת לגגון של איזו חנות וככה התקדמה, מגגון לגגון. מתחת לגגון השלישי ישב שומר על כסא גבוה. רווית חייכה אליו חיוך נבוך והשומר פרח. הציע לה לבוא לעמוד ליד הכסא שלו, שם יש תנור ורווית התקרבה קצת. באמת לא היה מזיק לה להתחמם טיפה. נעמדה מול החלון הגדול המכוסה בווילון והושיטה ידיה לתנור. "מה זה פה, בר?" היא שאלה כדי להרוויח זמן, והשומר ענה, "מסעדה". "יקר?", השומר צחק. "לי זה יקר". רווית צחקה גם, צחוק שותף. היא התקדמה כמעט עד קצה הגגון, איפה שהווילון כבר לא הסתיר את החלון, כאילו התעייף לקראת הסוף. לא ניתנה לה שהות להסתכל סביב, להתרשם. בשולחן הצמוד לחלון הגדול ישבה אישה בלונדינית שמנמנה וחייכה אל גבר שלצידה. מן העבר השני של השולחן ישב עוד זוג, שרווית ראתה ככתמים מטושטשים. היא נהדפה לאחור, השומר קפץ, נבהל, חשב שאולי נכוותה מהתנור וכבר ראה עצמו מסתבך כהוגן.
"קיבלת כוויה?", הוא שאל, ורווית הנידה ראשה לשלילה ותוך כדי נסוגה לחושך, לגשם. רצתה להגיד לשומר תודה ולהתראות, אבל הרגישה שהלשון מרוצפת מסמרים ואם רק תנסה להוציא הגה המסמרים יעשו בה שמות. נופפה בידה בתנועה רופפת והלכה משם. הגשם לא נחלש ולא ריחם. רווית לא האיצה את צעדיה. לאט הלכה, צעד מדוד אחרי צעד מדוד. בעיני רוחה ראתה את אבנר צוחק, מאושר ממש, וזרועו הימנית כרוכה סביב כסאה של הבלונדינית. התמונה צרבה, אך היא לא יכלה לסלק אותה מעליה. בן זונה, חשבה. העלבון תפח ומילא את ריאותיה עד שלא נשאר מקום לחמצן. איתה הוא הולך למסעדות. פוגש אנשים. מחבק אותה ככה, במקום ציבורי. היא אשתו. ומה אני. אני מטומטמת.
שבוע הם לא דיברו. הוא התקשר הרבה ושלח הודעות. "זהו?" ו- "ככה סתם?". זה החמיא לה שהוא המשיך לנסות. הוכחה קטנה ומנצחת שהיא חשובה לו באמת. אבל היא נאחזה בכעס. כמו גמילה, היא אמרה לעצמה. בדיוק שבוע אחרי, בסופו של יום ארוך ומעייף, הוא חיכה לה מחוץ לבית הקפה. היא נמסה. הוא אמר לה, "מתגעגעים". היא האמינה. כששכבו פתאום התגבשו בה המילים. הלוואי שהוא ימות. היא לחשה "זה לא יעבור בחיים, נכון?" והוא ענה "בחיים זה לא יעבור. אף פעם".
רחש עובר באולם. רווית מרימה את ראשה מהדפים. ד"ר קליין עומד קפוא, בוהה באוויר. זיעה מבריקה על מצחו החיוור. הוא שולח יד חלשה לכיוון הפודיום, אבל הוא לא מגיע אליו. ברכיו מתקפלות כמו כסא נוח והוא מתמוטט אל הרצפה במין הילוך איטי, יורד על ברכיו כמו מתחנן על נפשו. מישהו צועק, "ד"ר קליין!" ומישהו אחר, "תביאו מים". בבת אחת כולם קמים, נדחקים קדימה. רווית אוספת את דבריה במהירות. מתרוממת על קצות אצבעותיה, אולי תצליח לראות מה הולך שם. היא מנסה לפלס דרכה קדימה, אבל המעבר חסום לגמרי. סטודנטים נאמנים צועקים מכל עבר. "תתרחקו אחורה", "תתקשרו לאמבולנס". היא עולה ונעמדת על הכסא אבל מצליחה לראות רק ראשים צפופים, מתקהלים כמו חבורת יונים סביב לחם. כאילו התבקשו להסתיר. היא חייבת להצליח להתקרב, לראות. דחף בלתי נשלט ממש. היא רואה מישהו שנע קדימה על המושבים ומנסה לעשות כמוה. היא מסורבלת עם תיקה הגדול והמעבר מעל מסעדי המושבים לא קל בעקבים. בכל זאת היא מצליחה לרדת כך כמה שורות עד שנתקלת שוב בחומה האנושית.
דלת נפתחת בצד הבמה ואל האולם נכנסים שני פרמדיקים. רווית מספיקה לראות אותם – אחד קטן חובש כיפה והשני ג'ינג'י גבוה – לפני שהם נעלמים בהמון, ובפרק הזמן הקצר הזה בא לה לצעוק עליהם שירוצו. מה הם הולכים בכזו שאננות. היא לא רואה אותם מגלגלים פנימה אלונקה, אבל היא הופיעה איכשהו וכעבור זמן שנראה ארוך וקצר גם יחד היא רואה את הפרמדיק הג'ינג'י צועד לאחור, ידיו אוחזות בקצה האלונקה. היא מזדקפת שוב על קצות אצבעותיה אבל תנועת האלונקה מלווה בווילון כהה של סטודנטים מודאגים.
דלת החירום נשארת פתוחה ונחיל הסטודנטים זורם דרכה החוצה, אל הקור המעונן. רווית שומעת קולות מתלחשים, מילים תלויות באוויר. השוואת גירסאות. עכשיו ידברו בזה בלי סוף, יהפכו בזה. היא חייבת לשבת. ואוויר, חייבת אוויר. מישהו אומר, "הפרמדיק עשה לא עם הראש", ומישהי אחרת עונה, "שמעו אותו מדבר כשפינו אותו". רווית מסתובבת ופונה לכיוון ההפוך מהזרם, עולה על גבי המושבים ועוברת בזהירות עוד שורה ועוד שורה. היא רואה מטושטש. היא מגיעה למעלה ודוחפת את דלת העץ הכבדה. המסדרון שקט ושלו, ההמולה עוד לא הגיעה אליו. היא נושמת עמוק אבל לא נכנס הרבה אוויר. היא יורדת במדרגות שמובילות לדשא וממשיכה ללכת לכיוון השער הראשי. חייבת להתרחק משם. היא עוברת את השער, יורדת ברחוב הראשי. יש לה בחילה מחניקה. בקיוסק קטן היא מצביעה על מקרר המשקאות. "קולה?", היא מנידה ראשה לשלילה. "אייס טי?". בניסיון רביעי המוכרת מציעה מים ורווית מהנהנת. היא נשענת בגבה אל הדלפק, לוגמת כמות קטנה מאוד של מים ועוצמת את עיניה. היא רואה למולה את המודעה שיתלו על דלת האולם הכבדה. בצער רב אנו מודיעים על לכתו בטרם עת של הד"ר אבנר קליין. הותיר אחריו אישה, ילדים. ואני. מה איתי.
רווית פוקחת את עיניה בקושי. מבטה המטושטש נופל על דלי שחור ובתוכו מטריות. היא בוחרת מטריה גדולה וירוקה, ומשלמת למוכרת בלי מילים. בחוץ היא מוציאה מתיקה את העט הכחול ואת הרשימה ומותחת קו על הכוכבית של המטריה.
