סטודנטים במסלול כתיבה כותבים ביקורת תרבות

חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

הוקם ומופעל על ידי הסטודנטים בחוג לתרבות, יצירה והפקה במכללת ספיר

עוד סקר מבוקש על המין החלש

בזמן האחרון צדה את עיני מגמה מעניינת, שכנראה היתה כאן תמיד, אבל התחזקה לאחרונה: מחקרי תקרת הזכוכית. זה מתחיל בעובדות שכולנו מכירים, בעיקר מכירות ושכואב לחזור עליהן בכל פעם מחדש. הפרשי שכר לא הגיוניים ובטח שלא הוגנים בין גברים לנשים (השכר הממוצע לגברים גבוה בשליש ביחס לשכר הנשים), אחוז נמוך של נשים שמכהנות במשרות בכירות (10% מסך המתמודדים לרשויות המקומיות היו נשים ומתוך ארבעים נשים שהתמודדו לכהונה כראשי מועצות, נבחרו רק שתיים) והרשימה עוד ארוכה. עלי לציין שאני לא חברה בשום קבוצה פמיניסטית באינטרנט ומעולם לא לחצתי לייק לדף שמקדם נשים באופן מובהק. אני "רק" מקבלת את המידע מאתרי העיתונות המרכזיים שמפיצים את עצמם ברשתות החברתיות והתחושה היא שהגל הנוכחי של נתוני תקרת הזכוכית, דורש הפעם בירור יותר מעמיק.

לא מדובר רק באוטוסטרדת מידע חדשותית אלא באסופת מחקרים הבוחנת את היחס לנשים במגוון מגזרים ותחומים והם צצים לי בפייד השכם והערב;  אחוז הנשים בסגל הבכיר של המוסדות האקדמיים בישראל הוא הנמוך במדינות אירופה (כ30% בלבד), תוצאותיו של מחקר שנערך לאחרונה על שימוש בשפה המגדרית בפייסבוק, מעיד כי גברים משתמשים במילות שייכות כשמזכירים את נשותיהן (לעומת נשים שמכנות את בעליהן בכינויים כלליים כמו "בן הזוג") ויחס סקסיסטי ומזלזל כלפי פוליטיקאיות מצד התקשורת, כל אלה חוברים יחדיו ומציירים תמונת מציאות עגומה.

כמה טוב להיות אישה

קריאת המחקרים האלה יכולה להיות ממכרת ומחזקת. הנה עוד הוכחה ועוד אחת שאנחנו צודקות במאבקים שלנו והאפליה אכן נוכחת. אז איך זה יכול להיות שכל מחקר נוסף שמתפרסם, דווקא מעלה בי תחושת מועקה עמומה המתגברת לנוכח ההבנה שבעצם אין לי סיכוי? כמובן שיש מחקרים שתוצאותיהם מעודדות ומבשרות שיש עוד תקווה, אבל לקוראת הממוצעת שצורכת בקביעות את העיתונים היומיים ו/או משוטטת ברשתות החברתיות , אין בנמצא סיבה טובה לצאת מהבית. למה לך לנסות להתקבל לעבודה כשאת יודעת שאם יש עוד גבר אחד שמתמודד על המשרה, סיכוייו להתקבל גדולים פי כמה משלך?

אין זה סוד שמחקרים רבים מוזמנים על ידי גופים בעלי אינטרסים שונים, דבר המעיב על אמינותם של המחקרים המופצים בתקשורת. השאלה הגדולה העומדת לפתחנו היא אם כן מיהם אותם גורמים מסתוריים שמעוניינים שנשים תשארנה בבית ותרתענה לצאת לעולם הגדול? האם גם כאן נוכל להציע תיאוריית קונספירציה? האם גברים ערפדים הם אלה שמוכנים לעשות הכל כדי שהנשים שלהם לא יתפסו את מקומם בעבודה? האם יותר ממחצית בני האדם על כדור הארץ מסתירים מאיתנו, הנשים, אמת נוראה?

התשובה באופן מפתיע, היא לא. כלומר זה לא מה שאתם חושבים. הלאו ראשון  מסתמך על  מחקרים לא מעטים שמראים תוצאות ומגמות הפוכות (למשל מספרן של הנשים בצמרת הכלכלית בישראל). לאו שני מעלה כי רוב המחקרים האלה הוזמנו על ידי ארגוני נשים. הייתכן כי מדובר באחת הטעויות הגדולות ביותר של תנועות פמיניסטיות רבות? האם יתכן כי מחקרי "תקרת הזכוכית" והנתונים העגומים שלהם עוזרים במידה רבה להחזיק את תקרת הזכוכית במקומה יותר מאשר שאלו תורמים לניפוצה?

תני חיוך מותק, הכל לטובה

את הבעיה איתרנו, רק נשאר למצוא לה פתרון. אם נחזור אחורה בניסיון לגלות כיצד התמודדו נשים (למשל האמהות היקרות שלנו) עם סוגיות של אפלי, נגלה שאפשר  לסכם את הנושא במשפט לא מעודד במיוחד בנוסח: "תבחרי להסתכל על חצי הכוס המלאה, הכל תלוי בנקודת המבט שלך". משפט שיכול להשאיר כל אישה עם הרבה סימני שאלה, במיוחד אם היא  צריכה להסתיר את ההיריון שלה ממעסיק פוטנציאלי…

אז מה שווה כל ספור התקרה הזה ? 

אולי כאן המקום להסביר למה אני לא חברה בשום קבוצה פמיניסטית. לדעתי האישית, אין שום ערך בהצגת הנתונים העגומים, בדיוק כפי שאין ערך להצגה הפוכה של המציאות. שתיהן חלקיות ולכן לא נכונות. הבעיה העיקרית של תנועות פמיניסטיות רבות היא העיסוק האובססיבי שלהן בחוסר השוויון, משל בזזו מהן את כספן והן מכלות את מיטב שנותיהן בניסיון בלתי אפשרי לספור את הכסף שירד לטימיון.

אין כאן חלילה כוונה להשתיק עוולות. מחובתנו למחות ולזעוק על כל מקרה אינדיבידואלי של חוסר צדק (לכל אחת ואחד באופן שווה), אבל על מי שעוסקים בניתוחים חברתיים, שיש להם המוני קוראים והשפעה רחבה, מוטלת אחריות נוספת, גם אם זו נוגדת את כוונת הניתוח הראשונית. כשמציפים בעיה בעלת קנה מידה חברתי מציפים מתרחש תהליך נוסף, שאי אפשר להתחמק ממנו, והוא ההד התקשורתי. זוהי בדיוק הסיבה שמחייבת את מזמיני המחקרים  להקדיש מחשבה לתועלת שתעלה מן המחקר, לתת את הדעת על המסר לציבור הרחב ובפרט המסר לציבור הנשי.

מבוי סתום 

כל מחקר חדש שמתפרסם עולה לדיון מידי בפורומים שונים – מסכימים איתו, מוחים עליו או מזכירים אותו בהזדמנויות שונות. כך הופכות ה"עובדות" שבמחקר לחלק מהזכרון התרבותי שלנו ואלה מתקבעות ונותרות תלויות מעל ראשנו לעיתים ללא דרך חזרה. דוגמא מצוינת לכך היא הארגון (המקסים) שמטפל בנשים מסורבות גט ונושא את השם "מבוי סתום".  על פי פעילות הארגון בשטח, נראה שהוא עושה הכל חוץ מלהשלים עם המצב הקיים, אז למה הוא נושא את השם הזה?

האם הנשים בהן עוסקים המאמרים האלה, מבשרות  על מציאות חדשה, אבל עבורן כבר מאוחר מדיי? האם נחרץ גורלן של נשות האקדמיה, הנשים ההרות והפוליטיקאיות ולמעשה ציבור הנשים בכללותו לשלם את מחיר ולהפוך לקרבן של המערכת? עד מתי נצטרך להשלים עם המצב? האם גבר שמעסיק נשים ושומע על המחקרים האלה לא חושב לעצמו שהוא יצא פראייר אם ישלם להן כמו לגברים? הגיע הזמן לדבר בשפה אחרת  ולהתמקד במישורי פעולה נוספים. מודעות כבר יש לנו די והותר.

ולך הקוראת, עצה קטנה מבית אמא לפעם הבאה שתיתקלי במחקר כזה (כנראה שזה מחכה לך ממש מעבר לעמוד הבא) : "אם מישהו מציק לך, תתעלמי… רק ככה הוא יפסיק". נכון, אני כבר לא בגן, אבל אני בהחלט מאמצת  את ההצעה להרחיק ממני את כל המקניטים גם כאישה בוגרת. בפעם הבאה שאתקל באמירה כזו בתקשורת, בשיחות בין חברים, בין כתלי האקדמיה ובכלל, אני בוחרת להשפיע על תמונת המציאות הסובייקטיבית שלי בעצמי. זו לא התעלמות או ייפוי של המציאות, זו הדרך שלי לייצר שינוי.