סרטו של שלומי אלקבץ שנבחר לפתוח את פסטיבל קולנוע דרום, "עדות", מבוסס על עדויות של פלסטינים החיים תחת כיבוש וחיילים בשטחים. במשך שבע שנים העדויות לוקטו על-ידי הארגונים "בצלם" ו"שוברים שתיקה". הסרט זכה השבוע לכותרות רבות בעקבות ביקורתה של לימור לבנת על הסרט. בהקרנת הבכורה אמר אלקבץ כי "כשלמדתי לדבר, למדתי לצעוק. הערב צעקתי". נראה כי הוא ציפה ליותר שיח ופחות למחאה רגעית.
בעשור האחרון הדרום ספג הרבה אש. פחד מתמיד שרר באזור ושדרות הייתה בליבה של מלחמה קשה. שרידי הפחד, הכאב והקושי עדיין מרחפים מעל לפני השטח. במקביל לכך, החל פסטיבל קולנוע דרום והיה לאחד מנקודות האור הבודדות לעיר שדרות. נראה כי זוהי הסיבה העיקרית להתרחשויות בימים האחרונים.
כבר בטרם הקרנת הבכורה, ביום שישי האחרון, פורסם ב"מעמול" כי חבר הכנסת אריה אלדד מהאיחוד הלאומי הצטרף לביקורתה של לימור לבנת וקרא להחרים את הסרט. בערב הבכורה, יום ראשון, הגיעה לבנת לשדרות והחלה לבקר את הסרט מבלי לצפות בו. היא תקפה את הסרט ואת מארגני הפסטיבל. לאחר קריאות בוז מסטודנטים שנכחו בהקרנה עזבה לבני את המקום. רק ראש העיר שדרות, דוד בוסקילה, ניסה להרגיע את הרוחות.
כשרת תרבות על לבנת להיות פתוחה יותר לסוגים שונים של אמירות תרבותיות. מוטב היה לו הייתה צופה בסרט טרם תגובתה וכך מצדיקה את דבריה. את המלחמה הזו אי אפשר להכריע וסרטים כמו "עדות" הם כבר עניין שבשגרה. רגע לפני שנשכחת הסערה נראה כי תושבי שדרות הם היחידים שהסרט לא הסעיר אותם, שמבינים שלסבל יש כמה שותפים ושהוא יכול להופיע בהרבה צורות וסמטאות. תושבי שדרות הם היחידים שלמדו לקבל ולהבין את האחר.
