עיר מקלט; חלק שני

מאת:יעל חמו-רגב
שתפו

חלק שני במסע אל חייהם של הפליטים ברחובות באר שבע.
לחלק הראשון

יום חמישי – השוק העירוני

אחרי לילה לבן אופייני לתקופת המבחנים, בבוקר חמישי לא הצלחתי להתעורר. אחרי שש שיחות שלא נענו, צעקות של אפטום בטלפון ומבוכה מהאיחור האופנתי, הגעתי מבולבלת מאוד לשוק העירוני. הפעם אפטום הצמיד אותי ליוסף ודניאל. אב ובן שמפעילים דוכן למכירת בדים בשוק. בין קריאות של "גברת גברת" ו"וואי וואי סחורה מהוואי", בתוך השוק הסואן, מצאתי את עצמי מתמקחת על מחירים עם קונים.

יוסף ודניאל עלו יחד עם משפחתם לפני שלוש עשרה שנים. הם במקור מאנגולה, משם עברו לאריתריאה עד שלבסוף הגיעו לישראל. הם לא גרים בעיר העתיקה, בשכונה שבה גרים מרבית הפליטים שחיים בבאר שבע, אך הם פעילים בקהילה. הם דוברים עברית אבל ביניהם מדברים בתיגרינית.

דניאל בן שמונה עשרה והוא לומד בתיכון בבאר שבע, בקיץ הוא אמור להתגייס. בשעות הפנאי הוא עוזר לאבא שלו בחנות הבדים בעיר, ובחמישי הם מגיעים לשוק העירוני. לדניאל יש שמונה אחים ואחיות, אימא שלו נפטרה ממחלה בדרך לישראל, מאז יוסף האבא דואג להכל.

ליוסף חשוב שהילדים ירכשו השכלה וכלים להצלחה, ולמרות שדניאל מעוניין להישאר בבית ולעזור בפרנסה במקום להתגייס, יוסף לא מסכים. בין המכירות, הצלחתי להשחיל שאלה.

"למה כל כך חשוב לך שדניאל ישרת בצבא?" המבט של יוסף סגור ומבויש, הוא לא מסתכל בעיניים, מבחינתו, הסתכלות בעיניים מעידה על זלזול. אחרי כמה דקות של שקט, ויתרתי והמשכתי לקפל בדים. פתאום הוא החליט לענות, "למה הוא צריך להיות בבית? זה לא טוב, יש לו שכל, הוא לא משתמש בו, הנה תראי אותו כל היום בפלאפון". כשהסטתי את המבט לכיוון דניאל, ראיתי אותו מצחקק לבד מול האייפון. "מה אתה רוצה? אין אנשים עכשיו." דניאל צעק מהכיוון השני. הם דיברו ביניהם שוב, לא הבנתי מילה, אבל אחרי שני משפטים של יוסף, דניאל פשוט הכניס את הפלאפון לתיק וביקש סליחה. "את רואה? בשביל זה הוא צריך ללכת לצבא, בשביל לקבל קצת משמעת."

אותי, כל העניין הזה הצחיק, "הוא לא ממושמע? דווקא נראה שהוא מאוד מכבד אותך, הוא לא רוצה ללכת לצבא כדי שיוכל להמשיך ולעזור לך." לא ידעתי מה המשפט הזה יביא עימו. יוסף התיישב על השרפרף, ואחרי עשרים דקות של הרצאה על ערכים, הבנתי כמה הפער הבין דורי ביניהם הוא עצום; יוסף לא יודע להפעיל מחשב, דניאל בזמנו הפנוי מתקן מחשבים. יוסף עדיין משתמש בטלפון ציבורי ודניאל לא עוזב לרגע את האייפון. במקום מסוים, יוסף מרגיש שהטכנולוגיה חטפה לו את הבן. הוא רוצה להגביל אותו, אבל מבין שזה בלתי אפשרי.

בסוף היום יוסף ניגש אליי עם התשלום על יום העבודה, לא הבנתי מה פתאום הוא משלם לי על זה? אחרי שלא הסכמתי לקחת את הכסף הוא כעס ואמר: "אין אצלנו דבר כזה, מי שעובד משלמים לו במקום". ולחשוב שעוד לא שילמו לי על העבודה בקייטנה מהקיץ שעבר.

יום שישי – ארוחת הערב אצל משפחת בונסאו

אחרי שבוע עמוס תחנות, שמחתי להגיע לארוחה באווירה רגועה. רק שבמציאות זה היה אחרת. ציפיתי להתכנס סביב שולחן קטן עם המשפחה. אבל כשנכנסתי לבית המשפחה הופתעתי. שולחן ארוך שערוך לעשרים סועדים עמד במרכז הבית. שבע נשים במטבח שרות ומבשלות, הגברים בחוץ מעשנים ושותים בירות, שוב מבולבלת שאלתי את אפטום, "ללכת לעזור להן?" "מה פתאום! את רוצה להעליב אותן?"

אחרי שלא מצאתי מקום בקרב הנשים וגם לא בקרב הגברים, ברירת המחדל הייתה הילדים. יותר מדי אנרגיות היו שם. עייפה מריצות וקפיצות בחבל, הגעתי מתנשפת לשולחן. כולם נעמדו והקשיבו לקידוש, שרו "מלאכי השלום" יחד. רוב השיחות במפגש המשפחתי היו בשפות שלא הבנתי. כל אחד בתורו סיפר סיפור שגרף צחוק סוחף. אפטום הסביר לי שזה המנהג בשישי, כל אחד מספר משהו מצחיק שקרה לו השבוע, גם אם הוא צריך להמציא.

הניחוחות מהסירים הציפו את הבית ואם המשפחה, שרה בונסאו, העמיסה על הצלחת שלי מגוון תבשילים. "תאכלי תאכלי, בלי להתבייש כאן" היא אמרה. הסתכלתי על הקציצות ונתח הבשר שהונחו על הצלחת, ולא ידעתי איך להגיד שאני בכלל טבעונית. אחרי ששרה הבחינה בצלחת המלאה שלי, היה הביטה בי בצורה מביכה, הבנתי שפגעתי בה. הרגשתי כאילו אני צריכה לצאת מהארון. "האוכל שלך נראה ממש טוב, אני פשוט טבעונית" שרה הסתכלה על אפטום במבט תמוה "מה זה?" היא שאלה. אפטום הסביר לה בשפה ששוב לא הבנתי. "גם לא חלבי?" היא שאלה אותי. "לא, שום דבר מחיות" ואז היא ענתה "הבנתי, את צמחונית חרדית."

 

 

 עקבו אחרינו בפייסבוק   maamul | מעמול


שתפו
קישורים לתגיות וקטגוריות