בשבועות האחרונים, באחד מאתרי גיוס הכספים ברשת, מבקש מפתח משחקי מחשב מימון למשחק חדש "חינוכי", כהגדרתו, הנקרא Imagination is the only escape המציג את השואה דרך נקודת ראותו של ילד. במשחק המוצע הגיימרים יהפכו לילדים בשואה, ינסו לברוח מאימת הנאצים ויעזרו, לשם כך, בדמיון.
אינני אוהבת את התופעה בה אנשים מביעים דעה על סרט שעדיין לא ראו (לדוגמה פרשת יאיר לפיד והסרט אודם) ואין לי שום כוונה להצטרף לחבורה ששופטת ופוסלת טקסטים מבלי לצפות בהם (למשל מקרה לימור לבנת ו"עדות") . הדיון שלי כאן נוגע אך ורק בשאלת הלגיטימיות של הצעת משחק בו הגיימר הוא הילד בשואה.
משחק מסוכן
אני מאמינה גדולה בחשיבותו של זכרון "אחר", כזה שלא מושתת רק על יגון ואבל, אלא נפתח גם לכיוונים אחרים. לאנשים שונים יש דרכים שונות לזכור, להנציח, להתאבל והתפיסה כאילו יש רק דרך אחת לזכור את השואה מתעלמת לחלוטין מהצרכים הללו ולשמחתי עוברת שינוי בתרבות הפופולארית של העשורים האחרונים (דוגמא לכך בכתבתי על הומור).
אך הצעת משחק זו היא הרבה מעבר לזכרון חדש ולגיטימי כזה. נראה כי בעולם שבו אנו מוצפים בידע ובגירויים שהופכים אותנו כמעט לאפטיים, עולה ההרגשה שגם זכרון השואה חייב להכנס אל תוך תבנית חדשה שתרגש, תעורר אמוציות, תשתלב בטכנולוגיות החדשות ותבנית זו היא ההדמייה: הנסיון לגרום למשתתפים לחוש כאילו הם "שם". צריך הרבה יוהרה ולא פחות מזה, חוסר הבנה טוטלי של משמעות הטראומה של השואה, כדי לייצר משחק בו גיימרים "מדמים" שהם נכנסים אל נבכי הטרגדיה. משחק כזה איננו מחנך, משחק כזה מעיד על ניתוק מוחלט מעומק הטראומה.
ברגע שאדם שבע וחופשי היושב בחדרו הנוח על כסא מול מחשב, חושב שהוא יכול להבין אלפית ממה שעבר על אדם בזמן השואה, האירוע ההיסטורי מגומד. זה נכון לא רק לגבי השואה, אלא לגבי כל ג'נוסייד – התפיסה לפיה אתה יכול לשים עצמך בנעליו של הקרבן, ולו גם לפרק זמן מוגבל של משחק, היא מקוממת ולא פחות מכך – מסוכנת לזכרון ההיסטורי. לצערי זו איננה הפעם הראשונה שזה קורה, גם בישראל חטאו בכך (ראו בכתבתי על התערוכה במוזיאון יד מרדכי).
קצת רונלדו קצת קרבנות שואה
בעולם מתנהל ויכוח ער בשאלת הכנסתה של השואה אל טקסטים אמנותיים. המצדדים רואים בכך ביטוי חשוב לזכרון, הנצחה וידע. המתנגדים טוענים שאין טקסט נרטיבי שיכול להכיל את אימי השואה. ויכוחים אלו פורצים בעיקר כל פעם שמופיע סרט בעל תהודה רבה בנושא. בעשורים האחרונים זה בא לידי ביטוי באופן מודגש כאשר ספילברג הציג את השואה כמלודרמה הוליוודית עם סוף טוב ("רשימת שינדלר") וכשטרנטינו הפך אותה לפנטזיה פרועה ("ממזרים חסרי כבוד").
לגבי שני הסרטים הללו נכתבו עשרות טקסטים שמצדדים וששוללים ואני בהחלט מסכימה עם אלו הטוענים שיש בהם מימד בעייתי, כל אחד מסיבותיו הוא. ועדיין –הטקסטים הבעייתיים הללו עדיין עדיפים מהצעת משחק המחשב, מכיוון שהם יוצרים חציצה בין הצופה/קורא ובין האירועים ההיסטורים דרך שימוש בדמויות בדיוניות. הצופים יכולים להזדהות עם הכאב, לשמוח בשמחת הנצחון וכד' אך כל זה דרך מרחק מהאירועים המדוברים, מרחק שהמדיום מייצר: הצופים מביטים על אנשים אחרים שמשחקים את הקרבנות.
משחק המחשב המוצע שובר את המרחק הזה וגורם לגיימרים לחשוב שהם עצמם הקרבנות. החיץ נשבר, ההבדלים בין מציאות ובדיון מיטשטשים הרבה יותר, השואה הופכת ל"חוויה וירטואלית" והמשחקים מקבלים את התחושה שהם עצמם חווים על בשרם את האירועים. התחושה הזו הרסנית לזכרון השואה. ילדים שגדלים בתוך עולם בו אחה"צ, כשבא להם, הם ילדים בשואה, וכשנמאס להם, הם עוברים להיות רונלדו במשחק כדורגל, לא מתחנכים לזכור את השואה אלא לשכוח אותה. משחק כזה יהיה שלב מאוד בעייתי בטריוויאליזציה של השואה. בהפיכתה למרחב וירטואלי "של משחק", אחד מני רבים. כשמשתעממים מלהיות גיבור כדורגל עולמי שרץ אחרי כדורים אפשר לעבור לחפש אוכל. מה כבר ההבדל?
מחוויה וירטואלית לחוויה טריוויאלית
הצעת המשחק הזו איננה המקרה הראשון בו יוצר/ת מבקשים להכניס את השואה אל עולם משחקי המחשב. דוגמה נוספת היא המשחק Train בו תפקידם של הגיימרים הוא להעלות יהודים על רכבות. גם כאן, היוצרת טוענת שמדובר במשחק חינוכי. אם קודם עסקנו בבעייתיות שבטשטוש הגבולות בין הגיימרים לקרבנות, הרי שבמקרה הזה מיותר להרחיב את הדיבור על ההזדהות של הגיימרים עם הנאצים.
בראיון עם היוצרת, היא מודה כי היו גיימרים ששיחקו וטענו בפניה כי "זה כמו כל משחק וידאו", לדבריה היא איננה מקבלת את זה. אך השאלה האם זה מקובל עליה או לא איננה רלבנטית. ברגע שיוצר משחרר לעולם את היצירה שלו, אין לו שליטה על הדרך בה היא מפורשת והראיון הזה רק מחזק את טענתי בנוגע לדרך בה משחקי מחשב כאלו עלולים להפוך את השואה לאירוע טריוויאלי, שווה ערך לכל אירוע אחר בעולם הוירטואלי.
הסאטירה הישראלית יצאה נגד טמטום הריאליטי וההתבהמות של החברה הישראלית במערכון "המחנה" של ארץ נהדרת המדמה שעשועון ריאליטי בו שתי הקבוצות מתחלקות ל"גרמנים" ול"יהודים". הצעת המשחק החדשה מראה שלעיתים הסאטירה היא רק פרומו עצוב למציאות.
עקבו אחרינו בפייסבוק maamul | מעמול
