קלריס חרבון, בת 39. משוררת ואקטיביסטית חברתית-כלכלית. מחלוצות הפמיניזם המזרחי המשפטי בישראל. בוגרת תואר ראשון במשפטים. שני תארים שניים במשפטים, אחד מהפקולטה למשפטים באוניברסיטת ייל, והשני מהפקולטה למשפטים שבאוניברסיטת תל-אביב. בשנים האחרונות מתגוררת במונטריאול, קנדה, ושוקדת על עבודת הדוקטורט באוניברסיטת מק'גיל.
יש שיר או סיפור שמספר אותך?
"עבורי האישי הוא הפוליטי, אז למעשה כל שיר ו/או מאסה, שנכתבה על – ידי בל הוקס, פראנץ פאנון, מאלקולם איקס ועוד, שמספרות/ים "סיפורים“ ונראטיבות, שמתארותי/ם את כולנו, כאוכלוסיות מדוכאות, כמו מזרחיות/ים, שחורות/ים, פלסטיניות/ים, אתיופיות/ים ועוד".
מהי תרבות גבוהה ומהי נמוכה בעינייך?
"אני מסרבת לענות על השאלה הזאת, שמכפיפה היררכיה של תרבויות של אחת למול השנייה, בתבנית יורוצנטרית, שמקבעת בינאריות של אלה למולנו, של שחור/ה למול לבנ/ה, של מודרני/ת למול דקדנטי/ת. מה יותר "גבוה“, אירופה "הנאורה", שרצחה 6 מיליון יהודיות/ים, או ילידות/ים באמזונס. מה יותר "גבוה", תרבות שמצמיחה הרעבה עצמית, אנורקסייה וניתוחים להגדלת – חזה של נשים, או תרבות, שמכסה נשים? האם שתיהן לא נובעות מאותו שורש מיזוגני ששולל את קיומי כאישה, ושמחליט אם צריך לכסותי או להפשיטני?
ספרי לי על הזיכרון הילדות הראשון שלך?
"טבעת, שהיתה לי ממכונות משחק, אותה נתתי לאחד הילדים, מזרחי, בגן, והוא, הוא נתן אותה לאחת הילדות האשכנזיות בגן. זהו אחד מזכרונות הילדות הראשונים שלי. לא היחיד. לבטח, זה שכבר אז תמצת את מהותה של הגזענות האשכנזית בישראל, שקיבעה תחושה של גזילה: של ילד מזרחי, שהעדיף לתת משהו שלי לילדה אשכנזייה. בספרות המקצועית, אפשר היה למנח את זה, כניסיון של השתכזנות שלו".
מה הדבר הכי חשוב שהיית משנה במדינה? ומה הדבר שהיית משאירה כמו שהוא?
"אי אפשר להצביע על דבר אחד ו/או שניים, מאחר, שכל מה שקורה במדינה קשור לתפיסות רחבות יותר של גזענות ואתנוקרטיה (מושג, שתבע אורן יפתחאל) אשכנזית ומשוקע בתפיסות אלה. אלה מצאו את ביטויין בכול תחומי החיים. אי אפשר לדבר על הזכות לדיור ללא הבנה של כלל משטר המקרקעין הגזעני של ישראל. אי אפשר לדבר על חינוך שווה, ללא הבנה של הגזענות האשכנזית, שאחד מן הסימפטומים שלה, היה אי ההחלה ואי ההכלה של חוק חינוך חובה חינם על המזרחיות/ים במעברות. הדבר הכי חשוב שהייתי משנה, איפוא, הוא את האתוס הגזעני, של העדפת האשכנזי/ה על המזרחי/ת, הפלסטיני/ת, האתיופי/ת ועוד, שנותנת את ביטוייה בכל תחומי החיים. הייתי משנה את תחושת הראויות ההגמונית והיהירה עימה מתהלכות/ים אשכנזיות/ים, בעוד מזרחיות/ים, פלסטיניות/ים, אתיופיות/ים ועוד נאלצות/ים להסתפק במעות של חסד מהפטרונ/ית האשכנז/יה".
איפה את רואה את עצמך בעוד 10 שנים?
"בס"ד, ממשיכה את עבודתי, שאני עושה כבר שנים, לביטול כול תצורותיה של הגזענות, לרבות זאת האשכנזית בישראל. ממשיכה להילחם על זכותנו הבסיסית לחלום, שנגזלה מאיתנו כמזרחיות/ים".
מה הדבר שאת אוהבת באהבה?
"אני מעדיפה לאהוב את מי שלמולי. לא לאהוב את האהבה. אהבה, בין אם זוגית, חברית, משפחתית, לקדוש ברוך הוא מביאה עימה אינטימיות וקרבה, בין היתר נפשית ורוחנית".
ספרסרט אהוב?
"כל ספר של בל הוקס, ”חדר“ של אמה דונהיו. סרט: סנאצ' של גאי ריצ'י".
במה את מאמינה?
"בקדוש ברוך הוא".
מה מעורר בך השראה?
"אימא שלי, אנט-חנה, בת זוהרה, שליט"א".
עם מי היית רוצה לשתות תה עם מעמול?
"עם כל הסבתות והסבים שלי, זצ"ל, רות המואביה, זצ"ל, בל הוקס, מלקולם איקס, דוד בן הרוש ממרד וואדי סאליב (כפי שאני קוראת לו), זוהרה אלפסייה, זצ"ל, סמי אלמגריבי, זצ"ל, ג'ו עמר,זצ"ל, פראנץ פאנון, אדוארד סעיד, סעדיה מרצייאנו ממייסדי הפנתרות/ים השחורות/ים, זצ"ל, פטרישייה ווילייאמס, מריים הנביאה".
עקבו אחרינו בפייסבוק maamul | מעמול