נותנות ברוק

מאת:יעל חמו-רגב
שתפו

במצעד הישראלי של גלגל"צ נמצאות השבוע רק שלוש נשים. זה היה בדיוק אותו הדבר בשבוע שעבר, והאמת שזה לא הולך להשתנות גם בשבוע הבא. מתוך 20 מקומות במצעד יש הרבה יותר משבצות שנתפסות על ידי גברים. מיקומן של הנשים ביצירה הישראלית הולך ומצטמצם, לכן אין פלא ששלוש נשים החליטו שצריך משהו בועט שיעיר את היוצרות – פסטיבל פולה ליצירה נשית בניר עם.

את הפסטיבל יזמו שלוש נשים בולטות מתחום ההפקה: מיקי לוי, אבישג טביב וקארין צרפתי. שלושתן מהדרום ולשלושתן נמאס לשמוע רק גברים מתנגנים בפלייליסט של גלגל"צ. הפרסומים לאירוע הציפו את הפייסבוק, וכמעט בכל מקום בבאר-שבע היה אפשר לראות את הלוגו של הפסטיבל. בגלל שזו הייתה הפעם הראשונה, אף אחד לא ידע למה לצפות. כנראה שבגלל זה, כולן בסוף היו מופתעות.

רוק, אלכוהול והרבה נשים

כבר בכניסה היה אפשר להרגיש את האנרגיות הנשיות בוערות. לא, לא היה שם ורוד, דובונים ודוכנים של מניקור-פדיקור, כמו שהידידים שלי שיערו. היה רוק, אלכוהול, מסיבה אל תוך הזריחה והרבה נשים. המתחם התחלק לשתי במות מרכזיות: במה חשמלית ובמת המוזיאון. בבמה החשמלית הופיעו יוצרות מוכרות ומוכרות פחות ביניהן: נינט טייב, טל פוגל, נוגה שליו, רונית שחר, טרנטינה, אסתר רדא ודקלה. בבמת המוזיאון הקהל נהנה ממונולוגים נשיים של בנות בית-הספר למשחק "גודמן" בבאר-שבע, מופע סטנד-אפ של מיכל שם טוב וצלילי פסנתר מרגשים, לצד טקסטים אישיים של עינב ג'קסון כהן.

חוץ מזה, היה מגוון דוכני אמנות, אוכל וברים במחירים סבירים לכל כיס, מסיבה של מיטב הדיג'יות בישראל שחתמה את האירוע והכי חשוב –  במה להעצמה נשית. בעלות של 100 שקלים, הקהל קיבל תמורה הוגנת לחלוטין. יתרה מכך, משהו שם הרגיש אחרת; למרות שהיו אלפים בקהל, הייתה הרגשה של פסטיבל מחתרתי, של משהו חדש, של שינוי, של תמיכה, של אירוע מחאה בסטייל.

למעשה, היה זה אירוע עם מרכיב נוסף, אותו המרכיב שאני מדמיינת שהיה בוודסטוק; החל מהופעות רוק שלא מותירות ברירה אלא לזוז ולקפוץ, ועד למופעי דראג מרהיבים שעושים חשק ללבוש נוצות ולעלות לבמה. נכון, בניגוד לוודסטוק, לא היו גיטרות מנופצות על הבמה, לא היו אוהלים ולא ילדי פרחים, אבל בהחלט מוזיקה שמעבירה מסר של מחאה.

אז מה קרה לנשים?

אחרי 12 שעות ללא רגע אחד של שעמום, הגעתי חזרה הביתה. האור של הבוקר אומנם הפריע לי לישון, אבל עוד משהו מנע ממני להירדם. זה לא שיצאתי מהפסטיבל והתחשק לי לשרוף חזיות, אבל ההרגשה של המחתרתיות שאפיינה כל כך את האירוע, הסעירה אותי. למה באמת אין הרבה נשים בקדמת הבמה של היצירה הישראלית? למה בשנת 2013 עדיין צריך לקיים אירועים שיעצימו ויחזקו נשים? האם אנחנו, הנשים, נמצאות במאבק על מיקומנו בבמה, או שמא עייפנו?

לא ברור למה בשנות ה-50, ה-60 וה-70 היה מקום גדול יותר לנשים. ב-1969 רבקה זוהר הייתה בראש המצעד של "קול ישראל", לצידה 12 נשים תפסו את המקומות הבולטים. ב-1971 אילנה רובינא הייתה במקום הראשון של גלי צה"ל, כששוב רוב נשי מוחלט תפס את המקומות במצעד.

ואם כבר הזכרתי את וודסטוק, גם שם עלו על הבמה 13 נשים מתוך 30 אמנים שהופיעו. בעבר אכן היה מקום נכבד לקול הנשי, וזה היה כך עד לשנות ה-90. פתאום כשהרבה נשים הלכו לאקדמיה, כשהרבה יותר נשים פיתחו קריירה – הרבה גברים התחילו לשיר. נוצר היפוך מעניין, התפקיד שנחשב הכי נשי בעבר, הפך להיות נחלתם של הגברים בארץ.

השינוי מתחיל בתוכך

אנחנו חלק מדור שלא מאמין בהפרדה מגדרית, או לפחות שואף לטשטוש ההגדרות המגדריות. ובכל זאת, ברור לכולם שאת ז'אנר הרוקנ'רול תפסו הגברים. כי רק גבר יכול להתפרע על הבמה, לפרק את הגיטרה, לצעוק ולשתות הרבה בירות תוך כדי. אז נערות רוק ישראליות כבר מזמן אין, במקומן יש נשים ששרות על אהבה, על כאב ועל הילד שהן חולמות להביא לעולם. זה לא שצריך למצוא אשמים למצב, אבל צריך שינוי, צריך רענון.

אני רוצה לדמיין את הרגע, שבו אקרא כתבה על פסטיבל להעצמת היצירה הגברית. ועד אז, תחפשו את הנשים ששרות במועדונים קטנים, יש להן לא מעט להציע. תקנו לפחות דיסק אחד של יוצרת מקומית, יש הרבה טובות. תצביעו אפילו לאישה אחת במצעד השנתי של גלגל"צ. והכי חשוב – אל תפספסו את פסטיבל פולה בשנה הבאה.


שתפו
קישורים לתגיות וקטגוריות