"אוליביה והנסיכות בורוד" הוא ספרו החדש של איאן פלקונר מסדרת "אוליביה" שיצא לאחרונה (הוצאת "מחברות לספרות"). בספר זה מחפשת אוליביה אחר זהותה האמיתית. "אני חושבת שאני עוברת משבר זהות", אומרת להוריה בפתיחת הספר.
לאחר מכן פותחת בנאום מפורט על הרצון שלה להיות ייחודית ולא עוד "נסיכה ורודה" כמו כל שאר הבנות ("וגם כמה מהבנים"). בלילה היא חולמת על כל מיני דברים שתוכל להיות: אחות, מאמצת יתומים או כתבת בעיתון, ולבסוף היא מגיעה לתובנה מה היא באמת רוצה להיות: "אני יודעת, אני רוצה להיות מלכה".
אבולעפיה האמריקני
פלקונר הוא צייר, מאייר וסופר ילדים. אפשר לקרוא לו יוסי אבולעפיה של האמריקנים. כמו אבולעפיה, גם פלקונר, התחיל את דרכו בלימודי ציור ובהמשך ניצל את כישרונו האמנותי, בשילוב עם הרבה חוש הומור, על מנת לכתוב ולאייר ספרי ילדים. את סדרת "אוליביה" יצר בעקבות הולדת אחייניתו.
פלקונר הוא גם מעצב תלבושות ותפאורה לבלט ולתיאטרון בניו-יורק. בזכות כך, הוא פותח לקורא (והמקריא) דלת לעולמו התרבותי ושוזר זאת באלגנטיות לתוך הספר. כך לדוגמה תלויה תמונה מעל מיטתה של אוליביה, של רקדנית הבלט הידועה מהמאה ה-19 איזדורה דנקן. פלקונר אף מוסיף מחווה משלו, בהשראת התמונה המקורית, וגם אוליביה נעה באותו בגד ריקוד כמו של דנקן כשהיא "מנסה לפתח סגנון נועז יותר ועכשווי".
אוליביה מתבגרת
נראה כי דמותה של אוליביה הולכת ומתפתחת לאורך השנים, וכך גם הביקורת בספריו של פלקונר. בכל ספריו שמר על אופייה הדעתני והנחרץ של אוליביה, אך אם בכרכים הראשונים הוא בעיקר הציג אותה כעוברת הרפתקה חדשה ומגיעה למסקנה משעשעת במהלך השינה – הפעם מסעה של אוליביה הוא מעין תהליך התבגרותי (עדיין עם קריצות ילדותיות, בעיקר בסגנון הדיבור ובהתנהלות מול ההורים).
דרך המסע מצביע פלקונר על תופעה אוניברסאלית בקרב ילדים בכלל ובנות בפרט – כיצד מושפעים כיום (וייתכן שבעבר) הילדים מהתרבות אליה הם גדלים ומתחנכים, ואיך אפשר למלא אחר הפנטזיות המופיעות בספרות הילדים הקלאסית.
חזירה קווירית
"אוליביה והנסיכות בורוד" יכול לפנות לילדים בצורה אחת ולמבוגרים בדרך אחרת. אם כי למעשה אוליביה היא דמות כמעט קווירית: היא מערערת על התפקידים המגדריים המקובלים אצל ילדות, שרק רוצות להיות פיות ונסיכות. אך בחירתה בסוף משנה את התמונה, והיא איננה מקרית.
רצונה להיות מלכה, הלא זה תפקיד ההמשך של הנסיכה, היא תפנית משעשעת עבור הילדים, אך יכולה להיתפס כאירונית וביקורתית עבור קהל המבוגרים. אוליביה, עם כל רצונה להיות שונה, היא עוד חזירה שגדלה על תרבות מסוימת שמובילה לאותו המקום, גם אם בדרך אחרת. אין ספק שפלקונר נגע בנקודה רגישה, והעלה את השאלה הנושנה האם יש מקום לספרות הילדים הקלאסית השמרנית בימינו, והאם זה לא מה שמשמר את אותם התפקידים המגדריים בחברה?
תחי המלכה אוליביה
אי אפשר להתעלם מכך שהדמות הראשית בסדרה היא לא אחרת מחזירה. דמותו של החזיר בתרבות המערב תמיד היתה שנויה במחלוקת. תראו את החזירים של אורוול ב"חוות החיות" האלגורית, אלו סימלו את המנהיגים היהירים והמניפולטיביים. או אם זה חזרזיר הפחדן ב"פו הדוב" ואפילו מיס פיגי מ"החבובות", שכל חלומה הוא להיות כוכבת. אך אוליביה היא חזירה שמסמלת משהו אחר. זה ניכר בתפיסתה את עולם הילדים, בשנינותה הכנה ובעיקר בהבנה שלה כי לא כולם צריכים להיות דומים.
ב-1964 יצא לאור בישראל "החזיר אצל הספר" של אריך קסטנר. הוא עבר גיור והוחלף ל"תיש אצל הספר", כי אז, גיבור של ספרות ילדים אינו יכול היה להיות, חס וחלילה, חזיר. למזלנו, דברים השתנו מאז, ודמותו של החזיר בשנות האלפיים יכולה להיות דמות מקובלת ואהודה. קשה לי לראות איך הייתה נראית עוקצנותה המשעשעת של אוליביה לו הייתה עז.
אחרי יותר מעשור אוליביה החזירה נמצאת כאן כדי להישאר. היא מייצגת עולם תרבותי חדש בשביל הילדים, עולם בו מותר להיות שונה ואחר ולאהוב זאת בעצמך. היא דמות המעוררת את ערך הסובלנות, ממנו חסר לרובנו. וטוב לדעת שעל הדרך, אפשר גם ליהנות מסיפור משעשע הן מבחינת תוכן והן מבחינה ויזואלית.
עקבו אחרינו בפייסבוק maamul | מעמול
