"המצב פה רק יילך ויידרדר"

מאת:הילה סגיב
שתפו

בכפר

נולדתי בדצמבר 1949, בעיר יאש שהיא השנייה בגודלה במזרח רומניה, ושם גדלתי עד גיל שש. כשהייתי בן שש אימא מתה, מסרטן, ואבא נשאר עם ארבעה ילדים, שלושה בנים ובת. אז אבא החליט לחזור לכפר שממנו בא לפני שהתחתן, כי הוא חשב ששם יהיה לו יותר קל לגדל את הילדים, ואת אחותי הקטנה הוא נתן למשפחה מאמצת כי הוא חשב שילדה צריכה לגדול עם אימא. אני באמת מאמין שבמשפחה בה אימא מתה כשהילדים קטנים, מוטב היה שלא ייולדו, עד כדי כך. אין ספק שהיא הייתה משנה את הכל, מחזיקה את המשפחה כמו שצריך, באמצעים שהיו לה, ולא היו.

בכפר הזה למדתי עד כיתה ח' שהייתה הכיתה הראשונה של התיכון. אני זוכר שעשיתי בחינה מאוד קשה כדי להתקבל לתיכון ומאוד התרגשתי להתקבל. שלושה חודשים אחרי שהתחלתי, קיבלנו את האישור לעלייה לישראל. מבחינתי זאת הייתה קטסטרופה, לא הייתי מוכן לקראת זה, לא דובר על זה בבית בכלל, כל הנושא היה מאוד חשאי ואסור. עזבנו את רומניה אבל הדירות בארץ לא היו מוכנות עדיין, אז היו צריכים לטייל איתנו בכל מיני מדינות באירופה במשך שלושה חודשים. בסוף הגענו לאשדוד.

תקווה ישראלית

גרנו באשדוד, ואז עוד לא כתבתי. הייתי בן 14 והמום לגמרי מהמציאות החדשה. אני, שהייתי ילד מבריק למדי ברומניה, הייתי פה טיפש ואילם בלי שפה, וזה לא עזר לי להתאקלם במיוחד. אז שמתי לי למטרה לכבוש את העברית ואת זה עשיתי. התחלתי לכתוב בתיכון, הייתי כותב לעיתון בית-הספר, ולמרות שלא ידעתי טוב עברית היה לי מורה שמאוד האמין בי והוא זה שדחף אותי.

והיה גם איזשהו להט ישראלי, הדת הישראלית הייתה אז בשיאה, זאת אומרת שאנשים האמינו שיקום כאן משהו נכון, צודק, סוציאלי ובאמת ככה זה היה. מדינה שמספקת שיכון ועבודה לעולים זאת מדינה סופר-סוציאלית. ובהתאם לכך הייתה לי תקווה שבאמת זה יהיה כך. הבית היה מפורק אבל בתיכון ובתנועה הייתה תחושה שמשהו טוב קורה, משהו שבו לאמנות ולספרות יהיה תפקיד חשוב. התרבות והחינוך היו מעל לכל, לא חשוב מה תנאי החיים, העיקר היה ללמוד ולהתקדם, לכתוב ולקרוא כי פה יהיה משהו שבאמת לא היה כזה. ואפילו החלפתי את שמי אז באותו להט, מז'אן ליותם. התיכון עמד להיגמר, ולא רציתי לגשת לבגרות, אז הלכתי לקיבוץ שבו הייתי צריך להיות בנח"ל.

עבודות מזדמנות

בסוף השירות חזרתי לאשדוד, לאותה הדירה שאליה הגענו לראשונה. קרוב לחמש שנים הדירה הייתה ריקה והסוכנות היהודית לא לקחה אותה. אז חזרתי לשם, ועבדתי בכל מיני עבודות מזדמנות פה באשדוד. עבדתי באקרילן, מקום שמייצר סיבים סינתטיים לבגדים, ואתה לא עושה שם כלום, אין מה לעשות, הכל אוטומטי, שום דבר לא קורה וככה הם עושים מיליונים. המפעל הזה קיים עד היום.

באותו זמן אחי הבינוני גר בקיבוץ עם אשתו וילד קטן, ואשתו רצתה לעזוב את הקיבוץ, אז הם שכרו חדר קטן עם חצר בחולון. כשהגיעה המשאית עם הדברים, הם ראו שהדירה קטנה מדי. ואז הוא בא בהצעה מדהימה: תיקח אתה את החדר בחולון ואנחנו נגור פה באשדוד וכך היה. זאת הייתה התחנה הראשונה שלי לבוהמה בתל-אביב.

ב"כסית" על כוסית

בחולון כבר כתבתי שירים וכל מיני הגיגים ושלחתי אותם ולמרבה הפלא הם פורסמו בעיתון "הארץ". ואז אתה מרגיש ממש סופר ואתה מפורסם. וכמובן הכתיבה היא לצד עבודה בכל מיני מקומות, אחת העבודות הייתה במפעל של "בייגל בייגל", שמייצר בייגלה. לצד העבודה, הואיל ופרסמו אותי כבר כמה פעמים, הייתי יושב ב"כסית" ומנהל שיחות עד הבוקר. זאת הייתה תקופה יפה והכל בגלל שלא הייתה טלוויזיה אז לאנשים לא הייתה ברירה, והם היו מדברים או הולכים לקולנוע. כי צעירים יש להם על מה לדבר וכל דבר מרגיש חשוב. אלו היו חיים נהדרים.

אחד האנשים שהכרתי ב"כסית" היה בחור בשם רמי שטרנפלד, והוא הכניס אותי לחבורה שלו ברמת גן, לדירה של בחור בשם רוני. היו להם מסיבות, ממש חבורה מוכנה רק להצטרף, והצטרפתי. כעבור שנה רוני נסע לגרמניה ואני עברתי לגור בדירה שלו. והתחלתי לעבוד בעיתון "הארץ" כעורך, מה שבכלל הקפיץ לי את האגו. הם נתנו לי להיות עורך לניסיון של חצי שנה, בסוף התקבלתי ועבדתי שם שבע שנים.

תקופה לא רעה בכלל, אבל בתקופה הזאת לא כתבתי שום דבר משלי. כתבתי שירים אבל לא פרסמתי שום דבר. בגלל שעבדתי בתפקיד כל כך בכיר – לפרסם נראה לי בזוי. ראיתי איך אנשים מתחננים ואתה מקצר אותם ואי אפשר להתווכח איתי כי יש לי גיבוי מלא משוקן. זה היה באמת מדהים איך אתה קופץ מעוני, מ"בייגל בייגל", לעיתון "הארץ", כעורך עם משכורת שמנה.

סופר-סטאר

וגם זה נמאס לי כעבור שבע שנים ועזבתי. כנראה שהצורך לכתוב הוא שהניע, כי לכאורה לא הייתה סיבה להתפטר, לכאורה, אבל בפנים היה סבל גדול, בסוף התפטרתי וקיבלתי פיצויים ונסעתי לנואיבה. כשחזרתי מנואבה הייתי בן 27 ככה והתחלתי לכתוב את הסיפורים של "בעד ההזיה". הסיפור הראשון "השערות בדבר מותו של פזוליני" פורסם בכתב עת שנקרא "פרוזה". הספר הראשון שלי פורסם בשנת 1978 וכחצי שנה לאחר פרסום ספר הפרוזה פורסם ספר השירים הראשון שלי שנקרא "דיווח מתוך התרחשות".

לאחר שהספרים יצאו, פתאום הפכתי למפורסם, כוכב רוק בקנה מידה של אז. זה לא ייאמן, אבל למה זה קורה? כי הספרות הייתה עניין מאוד מרכזי בחיים שלנו. לא היה כלום, לא הייתה טלוויזיה, זאת אומרת שאנשים קראו, לא היה מה לעשות. פעם אחת, בשנה מסוימת, שלושת העיתונים, "מעריב", "הארץ" ו"ידיעות", פתחו את המוספים הספרותיים של החג עם סיפורים שלי. אני הייתי הזונה, כי לא סיפרתי לאף אחד מהם שנתתי סיפורים גם לשני, אבל מצד שני הם לא שאלו. הייתי ב"היי", וזה בלשון המעטה, פרסום בשלושת העיתונים זה פרסום בכל המדינה. זה היה השיא, אבל כל דבר שמגיע לזה סופו לרדת, כי יש דברים חדשים וצריך להמשיך לעבוד.

תל אביב

בזמן הזה גם עברתי לתל-אביב. הייתי בכמה דירות ואז בירמיהו ששם נשארתי באופן קבוע עד עכשיו. ואז בשנת 1981 הזמין אותי אדם ברוך להצטרף אליו ל"שבעה ימים". הכרנו בצורה רופפת, כתבתי אצלו במקומון תל-אביב כמה מאמרים, הוא אהב את זה ואמר: טוב, בוא תכתוב ב"שבעה ימים" וגם תערוך. ואז התחלתי לעבוד שוב בעיתון היה בסדר כי הרגשתי שעשיתי את שלי וזה לא יחזור.

וב"ידיעות" כתבתי מאמרים, כתבות וראיינתי כל מיני פושעים ופוליטיקאים, והיה מאוד מעניין אבל לא כתבתי שום דבר מעצמי. בכל השנים זה חזר כמו אוטומט, כשאני עובד בעיתון אני לא כותב. אפשר היה לכתוב, עובדה שהרבה אנשים עושים את זה כל החיים שלהם, אצלי זה לא הלך. כשאדם עזב את "ידיעות", כשבע שנים אחרי שהתחלתי לעבוד שם, עזבתי גם אני. ניצלתי את ההזדמנות. הספיק לי.

אחרי "שבעה ימים" החלטתי להקים את הוצאת ספרים שלי. התעניינתי אז בדתות, ורציתי לתרגם ספר מסוים, שאז נחשב ספר יסוד בתחום וכל ההוצאות דחו אותי, "מה זה הנושא הזה? זה לא יימכר", מה שהיה נכון, אבל רציתי להקים הוצאה, הייתי הראשון שעשה את זה, היום יש מיליון הוצאות. מצאתי מדפסת, מכונת כריכה ומכונת חיתוך, ככה שאני הפקתי את הספרים בעצמי, אני כרכתי אותם פיזית, וככה יכולתי לשרוד.

חוזר לאשדוד

אחרי קרוב לשלושים שנה חזרתי לאשדוד. אתמול טיילתי כאן ומעבר לכביש יש בניין אחד שהוא עוד לא גמור, וזה הזכיר לי שככה נראו הבניינים כשהגענו לארץ. הלוואי ויכולתי להישאר, אבל אין מה לעשות, פשוט אין לי כסף לחיות בתל-אביב.

מה שסיפרתי על הילדות ובמיוחד על הלהט הישראלי ההוא האבוד, שחשבנו שפה תהיה מדינה צודקת, ואני רואה מה שנהיה וזה רק יילך וידרדר, אז השאלה הייתה האם צדקתי כשהחלפתי את השם? והתשובה למרבה הצער היא לא. וזה לא טוב בשביל הניסיון הזה שנעשה פה, מה שלא טוב זה לא שאכזבו אותי באופן אישי, אלא מה שנהיה פה, ולאן שעוד נגיע. זו מדינה שמתנהלת כמו אמריקה, אבל זאת לא אמריקה, אמריקה זאת מדינה קפיטליסטית עם עושר עצום, מה ישראל קשורה לזה? היה פה דגם מצוין שעבד. הייתה תקופה הרואית שבה רצינו לבנות, לעשות משהו, ואתה מסתכל עכשיו ואתה לא מאמין, ועכשיו זה עוד נחשב טוב, שאני עוד יכול לדאוג לעצמי, אבל מי יודע מה יהיה בעתיד.

אני כותב עכשיו מין סיפור חצי אוטוביוגרפי חצי אנטי ביוגרפי, מצד אחד אני מנסה לתאר את מה שהיה ומצד שני אני מנסה להיפתר ממה שהיה כי די, הגיע הזמן.

 

 

עקבו אחרינו בפייסבוק   maamul | מעמול


שתפו
קישורים לתגיות וקטגוריות