לצחוק על השואה זה בריא

מאת:ליאת שטייר-לבני
שתפו

מבקר המדינה יוסף שפירא מופתע ומזועזע. יש בדיחות שואה בישראל! בתכנית "מצב" האומה העזו במשך כדקה שלמה לצחוק על שמות מחנות הריכוז, להפוך את "בירקנאו" ל"מדריך למשתמש Birken-How" וללעוג לאורנה בנאי שטענה שמשפחתה נספתה בשואה ("אצלך? אולי בבירקנשטוק"). כמובן שמיד לאחר תגובתו של שפירא, החל דיון נוקב על אודות העלבון של הניצולים, והרשות השניה גינתה ובודקת האם לקנוס את התכנית.

גם אני מופתעת ומזועזעת. לא מבדיחות השואה אלא ממבקר המדינה. כמי שאמור להיות אמון על תחקירי עומק והכרה יסודית של נושאים, אני לא מצליחה להבין היכן הוא היה בשלושת העשורים האחרונים? זכרון השואה כבר מזמן איננו מושתת רק על עמידה בדום מתוח מורכני ראש ו"הליכה לקיסריה". הומור שחור, פארודיות וסאטירות בנושא כבר הפכו חלק אינטגרלי מהרפרטואר. ומעבר לזה – ברמת התחקיר הבסיסית ביותר – זו איננה הפעם הראשונה שהנושא עולה בתכנית "מצב האומה"; קדמו לכך כמה וכמה אזכורים של השואה בעונות הקודמות שהיו ארוכים ונוקבים הרבה יותר, אך לא עוררו כל סערה. אז דווקא עכשיו זה "חורה" לשפירא?

משלהי מלחמת העולם השניה ועד לשנות השמונים של המאה העשרים, ייצוגים הומוריסטים של נאציזם ושואה היו נדירים מאוד בתרבות העולמית והישראלית. במערכת החינוך הישראלית ובשיח התרבותי-ישראלי נמנעו מלחשוף את ההומור היהודי שהתקיים תחת השלטון הנאצי, ועל אחת כמה וכמה נרתעו מלעסוק בשואה בדרך סאטירית או הומוריסטית. התפיסה היתה כי חיבור כזה מאיים על קדושת הזכרון, עלולה לעורר תחושה של זלזול בטרגדיה, לפגוע ברגשות הניצולים שעברו סבל רב ולגמד את השואה.

לא שברו שום טאבו

משנות השמונים ואילך חלה התפתחות בנושא בתרבות העולמית וכן בתרבות הישראלית. בשלושת העשורים האחרונים עסוקים בני הדור השני והשלישי בפירוק התפיסה כי יש רק דרך אחת ויחידה לזכור את השואה והיא דרך האבל והיגון. מבקר המדינה נוזף באנשי "מצב האומה" כאילו הם שברו איזה טאבו ומתעלם לחלוטין מסדרה ארוכה מאוד של טקסטים המשלבים הומור ושואה, ובאים לידי ביטוי בטקסים האלטרנטיבים בתמונע ובמקומות אחרים בארץ, בהצגות, בספרות, בסרטונים באינטרנט, בקולנוע ובטלויזיה עוד הרבה לפני "מצב האומה" ("החמישיה הקאמרית", "ארץ נהדרת" ובמגוון של סדרות קומיות אחרות).

יוצרים רבים בעשורים האחרונים משתמשים בשילוב של הומור ושואה כדי למחות כנגד השימוש הציני בזכרון השואה. הם יוצאים נגד מסחור השואה, הפוליטיזציה שלה, סוכני הזכרון ונציגי קבוצות שונות המשתמשים בשואה ככלי המשרת את מטרותיהם. בעונה הרביעית, למשל, של "מצב האומה", יצא שליין כנגד השימוש הבנאלי בשואה בישראל בקרב כל קבוצה בכל ויכוח – מהחרדים שענדו לילדיהם טלאי צהוב ועד יאיר לפיד שהשווה בין הדרת נשים להדרת יהודים בגרמניה הנאצית.

"תגיע ברכבת בחזור וכבר נסתדר" 

"אם כבר כולם משתמשים בשואה בוא נעשה בכוונה שימוש ציני בשואה כדי לתקן את כל הדברים המקולקלים במדינה", קבע ומכאן התחילה החבורה להשתלח: "לדעתי צריך לחון את הנשיא קצב", טענה גלילי, "איפה נשמע שמדיחים יהודי רק כי הוא מנפנף ביהדות שלו?", "הגיע הזמן למצוא פתרון לבעיית החניה בתל-אביב" גרסה בנאי, "גם לסבא שלי בשנת 39 אמרו – תגיע ברכבת. בחזור כבר נסתדר". "צריך גם להפסיק עם הפרסומת של אופטיקה הלפרין", היא ביקשה (הזכוכיות המתנפצות), "זה גם מרגיז וגם עושה לסבא שלי פלשבקים מליל הבדולח".

כך שלמעשה תגובתו של שפירא והמהומה הציבורית המתחוללת כרגע בנושא איננה עומדת במבחן המציאות. אנשי "מצב האומה" לא חידשו דבר. לא במסגרת המצומצמת של התכנית ולא במסגרת הרחבה יותר של התייחסות לשילוב של הומור ושואה בישראל. להזדעזע ממערכון על השואה כיום זה רלבנטי בדיוק כמו לנסות להכריע מי עדיפה – ירדנה ארזי או עופרה חזה. יש הבדל גדול בין עיסוק הומוריסטי בנושא על-ידי יהודים ובעיקר בישראל בה תודעת השואה כל-כך עמוקה ומושרשת וההומור הוא של הקרבנות וצאצאיהם, לבין עיסוק בנושא במרחבים אחרים ועל-ידי לא-יהודים, אך גם הבחנות אלו אינן קיימות בעולמם של מי שפוסלים מראש מבלי לבחון את העניין.

היוצרים העוסקים בנושא אינם לועגים לניצולים ולא לכאבם. הם לועגים למי שמנצלים את הנושא כדי להגיע להישגים, להפיכתם של אזכורי שואה למטבעות לשון טריוויאלים והנסיון שלבם לפרק, להגחיך ו"להאניש" הוא גם דרך התמודדות עם הטראומה, שלפי המחקר איננה רק נחלתם של הניצולים אלא מהווה "טראומה מכוננת" בתרבות הישראלית כולה. "לקחת את ההומור השחור של השואה ולעשות עליו סאטירה ישראלית זה ממש לא במקום", טוען שפירא ובכך מתעלם משורה ארוכה של מחקרים פסיכולוגים בנושא חשיבותו של הומור שחור כמנגנון התמודדות של קרבנות ושל צאצאיהם עם טראומות בכלל ועם השואה בפרט.

לזיכרון פנים רבות

הסרט "פיצה באושוויץ", למשל, מגלה כי עבור ניצול השואה דני חנוך ההומור בנושא הוא דרך חיים. חנוך, שמעיד על עצמו שבבירקנאו הפסיק לבכות מספר שהיה לו רופא אישי (ד"ר מנגלה), שיש לו תואר BA (בוגר אושוויץ) ועוד כהנה וכהנה פנינים. האם גם ממנו יזדעזע שפירא? האם גם עבורו ועבור ילדיו ש"ירשו" ממנו את דרך ההתמודדות הזו הוא יקבע מהי הדרך "הנכונה" להתמודד עם הזכרונות?

שפירא הביע את מחאתו על אודות המערכון במסגרת דיון על הסיוע לניצולי השואה ובכך התכוון ליצור השוואה בין היחס הציני של המדינה לניצולים לבין הרוח המנשבת מהטלויזיה בעניין. הוא איננו מצליח לראות כי למעשה מדובר בהבדל דרסטי בין השניים – בעוד המדינה שכחה את הניצולים, הדורות הצעירים זוכרים. הם אינם דוחקים את הנושא לקרן זווית אלא עוסקים בו באופן יומיומי.

אני מציעה למבקר המכובד ולכל הנעלבים להפסיק להאחז בתפיסות שטחיות ולהבין כי העיסוק של בני הדור השני והשלישי בשואה, גם אם הוא הומוריסטי איננו מעיד על התרחקות, שכחה וחוסר אמפטיה כלפי הניצולים וכאבם, אלא דווקא מגלה עד כמה הדורות הצעירים שקועים בנושא. כל אחד מתמודד אחרת: יש מי שעסוקים בהנצחה "רצינית", ובתיעוד של ההורים והסבים, יש מי שמנתצים ומגחיכים, אבל השורה התחתונה זהה – אנחנו לגמרי שם. לא שכחנו. לא מחקנו. הטראומה טבועה בנו. הגיע הזמן שמבקר המדינה ודומיו יבינו, שעבור צאצאי הקרבנות, לצחוק זה לא לשכוח – זה בדיוק ההפך.

 

 

עקבו אחרינו בפייסבוק   maamul | מעמול


שתפו
קישורים לתגיות וקטגוריות