מדינת ישראל היא כמו אהוב דפוק

מאת:מערכת מעמול
שתפו

שם: ענת עינהר
גיל: 43
מצב משפחתי: נשואה + 2
תפקיד בחיים: סופרת, מעצבת גרפית. ספרה "טורפים של קיץ" זיכה אותה בפרס ספיר ליצירת ביכורים ובפרס וינר. במהלך השנה הקרובה ייצאו לאור ספרה החדש וכן ספר ילדים פרי עטה

יש שיר או סיפור שמספר אותך?
"אני מניחה שכל יצירה שאני אוהבת מעידה עליי משהו, מפני שדווקא היא חודרת תחת עורי. אני עדיין מנסה להבין למה רוב הספרים האהובים עליי מתרחשים בעתות מלחמה או במסגרות צבאיות. אם אני בוחנת את תנאי השירות הצבאי שלי, אפשר לומר שהשתמטתי מהצבא בעודי משרתת בו".

מהי תרבות גבוהה ומהי תרבות נמוכה בעינייך?
"נראה לי שתרבות נמוכה לא מאמינה בהפשטה ודוגלת בנוסחים ברורים ומהירי קליטה. אני די מורגלת בנוסחים האלה, ומדי פעם, כשיוצא לי להיתקל ביצירה שונה, שהמוח שלי רודף אחריה ולא היא אחריו, אני מתלהבת כמו ילדה".

על איזה מעשה שעשית לאחרונה את מתחרטת?
"אני חושבת שהחרטה היומיומית שלי, על ממתקים עתירי קלוריות שחגגתי עליהם, דוחקת הצדה חרטות מרות קצת יותר".

ספרי לי על זיכרון הילדות הראשון שלך.
"זכרוני הראשון הוא ככל הנראה נשיקת לילה טוב שהחלפתי עם בנם של החברים של הוריי, בעידודם של שני זוגות ההורים, באיזה אתר נופש. הייתי בת שלוש בערך. היום שנינו נשואים באושר, אך לא זה לזה. אני מאמינה שמה ששמור בזיכרוני הוא כבר ה"מייקינג אוף" של הזיכרון ההוא – כלומר, מין זיכרון מאוחר של הזיכרון המוקדם ההוא, ולא של החוויה עצמה".

מה הדבר שהיית משנה במדינה ומה היית משאירה?
"אני מתייחסת לישראל כמו לאהוב דפוק: הייתי שואפת לשנות אותה עד הפרט האחרון אבל נשארת איתה עד הסוף המר. לא יודעת לחיות במקום אחר ואמי מסרבת כבר שנים לאזרחות הבריטית שמגיעה לה כדין, למרות הפצרותיי."

איפה את רואה את עצמך בעוד כעשור?
"אני קצרת רואי".

למה את מכורה?
"לממתקים. כוח הרצון שלי עומד נכחם כמו גולנצ'יק משוגע מחרמנות בהופעה של מרינה מקסימיליאן בלומין".

מהו הדבר שאת חייבת לעשות לפני שתמותי?
"לברר אם זה נכון מה ששמעתי על ביבי".

מה את אוהבת באהבה?
"אף פעם לא הבנתי אנשים שאינם תלויים באהבת הזולת, וכל קשריי עם סובביי נסמכים על משאלתי שהם יאהבו אותי ואני אותם. אחרת אין לכל זה טעם".

עם מי היית רוצה לשתות תה עם מעמול?
"עם ארי שמאי. אבל לא על מעמול. אני סולדת מהמאפה הזה".

יש ספר/סרט אהוב במיוחד?
"ספרים של דויד פוגל, ההיפסטר היהודי הראשון. כולי תקווה שלא יפיקו על פיהם סרט תקופתי או הצגה בהבימה, שאם כן זה יהיה מחריד".

ספרי לי על חוויה הזויה שלך.
"מישהו שידל אותי לזנות לפני כמה זמן, בעודו מלווה אותי באדיבות דאגנית אל גינת המשחקים, יחד עם בתי הקטנה. כנראה נראיתי לו קשת יום ונואשת באופן מיוחד. הוא הציע כמאתיים שקל לאקט. סירבתי בנימוס, אבל הוא נתן לי את מספר הטלפון שלו במידה שאתחרט".

במה את מאמינה?
"בשילוב הזרועות של הטוב והרע".

מה מעורר בך השראה?
"הליכה בעיר ביחידות. הליכות כאלה כבר נתנו לי המון מתנות שהזרקתי בלי נקיפות מצפון אל ספריי, כאילו בדיתי אותן בעצמי".

 

 

עקבו אחרינו בפייסבוק   maamul | מעמול


שתפו
קישורים לתגיות וקטגוריות