בין מזרח למזרח

מאת:עמית מוצפי
שתפו

הפרסומת החדשה שרצה בימים אלו בטלוויזיה, מתייחסת להנצחת יהדות תפוצות המזרח, ביניהן : עיראק, לוב, טוניס, מרוקו, מצרים, חאלב ואלג'יר. אני מאוד אוהב את הפרסומת הזאת, וחושב שהיא משאירה רושם חיובי כלפי כל אחת מהמדינות האלה.

כיוצא עדות עיראק ותוניסיה, אני גאה לומר שיש מישהו שמעריך את המזרחיים. הפרסומת מציגה אנשים שמספרים מה היה להם באותה תקופה בארץ, טרם הקמת המדינה ומה השאירו מאחוריהם, בארצות ערב. מן תיעוד ביוגרפי שהיה לכל בן אדם, מזכרות שונות,  בתי כנסת שנחרבו ומבנים יהודיים מיוחדים שנקשרו אליהם.

המספר, יוסי אלפי, מתאר ערים כמו בגדד או דמשק באותה תקופה, או למשל מאורעות תרצ"ו תרצ"ט בזמן המרד והרחוב העברי, שהיה נראה אז כמו פוגרום ומזבלה העירונית. בתיעודו של סבא שלי מתוניס, הוא מספר איך היה אוסף פקקים של בקבוקי בירה ועושה מהם כל מיני תכשיטים. אני זוכר שהוא סיפר  שראה בתוניס את האיטלקים והנאצים מקימים שם גטאות.

"התודעה הישראלית הקולקטיבית מחפשת את הסיפורים הפיקנטיים של כל אחד"

עצם העניין שנותנים במה לאנשים ומעודדים אותם לספר את חוויותיהם זה כבר אומר הרבה. התודעה הישראלית הקולקטיבית מחפשת סיפורים פיקנטיים של כל אחד ואחד זה לא עניין של מה בכך. אנשים רוצים לספר מה היה להם באותה מדינה בין אם זה אלג'יר או מרוקו. יהודים שרוצים לחלוק את מה שעברו וחוו, בין אם זה סיפורים טובים או רעים. עדיף טובים מאשר רעים, את הרעים נשאיר בצד.

הייתי רוצה לשמוע סיפורים על השואה גם מעדויות של מזרחיים, סיפורים של יוונים שחיו בשנים של מלחמת העולם השנייה. הייתי רוצה לדעת מה גרם להם להישאר באותה ארץ.

"הייתי רוצה לשמוע עדויות על השואה גם מפי מזרחיים"

השואה התפשטה תחילה באירופה ולאחר מכן כידוע הגיעה גם לחלקים בצפון אפריקה. למה אין מספיק עדויות של מזרחיים? אני חושב שצריכים לחזק יותר את הצד המזרחי. לא רק בפרסומות בטלוויזיה ומאכלים, אלא גם צריכים לדעת איך לאהוב את המזרחיים. את התימנים מראש העין עם הח' והע' או את המרוקאים מקרית שמונה. אני רוצה לדעת איך אנחנו מוקירים תודה למזרחיים. עדויות, תצלומים ואפילו מוזיאונים לאומנות המזרחית (באופן אישי, סבא שלי שעלה מעיראק, תרם באור יהודה).

"יש הרבה מה לספר"

אנחנו המזרחיים מדומים כאנשים שנראים קצת שונה מהאשכנזים. אנחנו שחומים יותר בדרך כלל ואוכלים מאכלים חריפים יותר. בסך הכול אנחנו מבקשים – יותר כבוד, יותר יחס והערכה. מה שאנחנו מקבלים בדרך כלל זה בדיחות, והכי מוזר שאנחנו צוחקים על חשבון עצמנו. לסיום, אני מקווה שאנשים באמת יחלקו וישתפו יותר את סיפוריהם האישיים כי יש מה לספר.


שתפו
קישורים לתגיות וקטגוריות