גבר ואישה מביטים על כדור מערבולת גדול, זהו האימג' המופיע על כריכת הספר החדש של יהונתן גפן, "כתר זמני", שעוצבה על ידי אמרי זרטל. האימאג' מהדהד לעטיפת אלבומו של ברי סחרוף, "אתה נמצא כאן" שאייר אבי יאיר. בשני המקרים ניצב זוג מול כדור גדול. אצל סחרוף זה כדור הארץ, אצל גפן זה כדור מופשט אדום-צהוב. הכדור של סחרוף מדבר על המקום שלנו בכל העולם הגדול, הכדור של גפן מתעסק בכך שבכל העולם הגדול אין לנו מקום. אנחנו עומדים מחוצה לו, מביטים ולא מבינים את מה שמתרחש בו. אין בו ניצוץ קטן, הבזק או חור שיעיד על אופטימיות, על מקום אחד שאין בו כאוס.
הדמות הראשית ב"כתר זמני" היא מתי, אלמן בן 62, כתב אסונות לשעבר, שנמצא במחסום כתיבה מתמשך. מתי הוא אדם עייף, צולע, לבושו מרושל, יש לו בעיות שיניים נצחיות ושיער שמנוני. דמות ראשית נוספת היא גיל, אישה מוכה בת 33, גרושה וסטודנטית תמידית. בימי ראשון הם נפגשים על חוף הים, המקום החופשי היחיד של ישראל שנת 2017 ופותרים ביחד תשבצים. דרך התשבצים הם לומדים להכיר אחד את השנייה, לפתור את צרותיהם ולהיפטר ליום אחד מהעולם הרקוב שבו הם חיים.
חלומות של גבר מזדקן
מתי מזכיר לגיל את אבא שלה שנהרג בפיגוע. גיל מזכירה למתי את דינדין, בתו האהובה, שהתחתנה עם חסיד סאטמר ועברה לחיות בברוקלין. יחסי האב ובת מתחלפים ביחסי קירבה אינטימית בין גבר ואישה, ללא סיבה ברורה לכך. מתי נמשך לגיל בשטחיות סקסיסטית; "אי אפשר להתעלם לגמרי מהתחתונים השחורים והזעירים הצמודים לישבנה החצוף שרוקד לו מתחת למכנסי הג'ינס הדקים". ובאופן מפתיע (או שלא) גם גיל נמשכת למתי לפרקים. חלומות של גבר מזדקן? אולי.
יהונתן גפן כתב נבואה אפוקליפטית על ישראל. ארבע שנים בסך הכול מפרידות בינינו לבין ישראל האיומה שמתאר גפן בספרו. מדינה שבה מרוב כמות המשתמטים הפך צבאה ללגיון רוסי זר. מדינה שהיא עוד כוכב על הדגל של ארצות הברית, שאין בה חופש דיבור, ושמי שמתנגד למשטר הרודן הופך לנרדף ולא פעם נעלם.
מצד אחד, יש בספר של גפן משהו שהופך אותו למניפסט חברתי מטלטל. הוא מזכיר לנו שצריך להתעורר רגע לפני שלא נכיר את המקום שבו אנחנו חיים, והוא גורם לנו להיות (או לפחות לנסות להיות) פחות אדישים למה שקורה בסביבה (בנייני יוקרה שנבנים על החוף האהוב, נשים מוכות, ועוד).
מרוב דובים לא רואים את הדיסטופיה
מצד שני, הספר נקרא כמו ערימה גדולה של גזרי עיתונות חדשותיים, כאלו שמרפרפים עליהם רק בכותרות, ומעדיפים לא להיכנס לעומקם. כי למי יש כוח לשקוע בתוך הפסימיות האינסופית הזאת של החיים ושל העולם? ועוד דרך סיפור שמציג מראה חברתית מוקצנת מדי, מיואשת מדי, ופסימית מדי. די, עייפנו. ונכון, בדיסטופיה כמו בדיסטופיה, יש דחף להתעורר מהר ולעשות משהו, אבל הבעיה אצל גפן היא שמרוב דובים לא רואים את הדיסטופיה.
עמוס קינן כתב ב-1984 את הספר "הדרך לעין חרוד" שדימה את ארץ ישראל העתידית כמדינת צבא טוטאליטרית. קינן בחר בקו אחד עיקרי דרכו הוא תיאר את המקום; המשטר הצבאי הרודן. בניגוד לו, גפן לא הצליח לבחור קו אחד ושלח זרועות לכל עבר; משטר צבאי רודני, נשים חלשות, פער בין עשירים לעניים, אמנות ממוחזרת, שפה שנכחדת, חוסר אנושיות ואמון בבני אדם, דתיים פנאטיים שיורקים על כל אישה, אוכל יפני שמשתלט על האוכל המקומי, טכנולוגיה שמשטיחה את התרבות, סוריה ונשק כימי, ועוד ועוד ועוד.
אחי, אתה בא ל"סופרמן 22"?
גפן לוקח בספרו סיטואציות מהרחוב הישראלי ומקצין אותם. אבל הוא לא מקצין את התופעה עצמה, אלא את ההיקף שלה. במקום חוף אחד שמתמלא בבנייני יוקרה, אלו החופים כולם. במקום קבוצה קטנה של חרדים שיורקים על נשים ברחוב, החרדים כולם עושים זאת.
בנוסף, עולם הקולנוע מתואר כולו ככזה המבוסס על סרטי המשך. בפעם הראשונה בה מתי הלך לקולנוע לצפות ב"דרקולה 13" זה העלה חיוך. בפעם השנייה שהוזכרו "דמדומים 30" ו"שרק 21" זה הביא להרמת גבה. ובפעם השלישית שעלה "סופרמן 22" זה כבר התחיל לעצבן.
כמו לדבר עם דוד טרחן
בכלל, דמותו של מתי עייפה ומעייפת, וכך גם הספר. נדמה שהטרחנות של מתי משתלטת על כולו. הספר נעדר את ההומור שאופייני כל כך לגפן, ולרגעים קריאה בספר מעוררת תחושה של מונולוג ארוך של דוד טרחן, מבוגר ועייף, שלא מפסיק להגיד כמה פעם היה כאן טוב וכמה היום הכל רע.
ומכיוון שעיקר העלילה מתרחשת במפגשי ימי ראשון של הגיבורים, כשהם פותרים תשבצים, לאורך כל הספר שזורות הגדרות תשבץ. כשאט אט מתחילות ההגדרות להתאים לעלילת הסיפור ולדיאלוג ביניהם. הבעיה היא שלא פעם זה נעשה בצורה בנאלית ומגוחכת; אח של גיל מתואר כלוחם חופש שירד למחתרת – אדם שמאמין שעוד אפשר להציל את כדור הארץ. תוך כדי התיאור של גיל, מתי זורק הגדרה מהתשבץ: "גיבור ספרותי שנלחם בטחנות רוח – דון קישוט". יכול להיות שהייתי צריכה לשבת לפתור איזה תשבץ במקום לקרוא את הספר.
