ליפול שוב מחוץ לזמן

מאת:נורית גרץ
שתפו

אני רוצה לדבר על הספר "נופל מחוץ לזמן", אבל אני לא מאמינה שאפשר לדבר על הספר הזה במנותק ממה שאנחנו יודעים על כותבו, כלומר: במנותק ממסיבת העיתונאים שבה קרא הסופר דוד גרוסמן לתת סיכוי לשלום, לעצור את הפלישה ללבנון – אותה פלישה שבה, כמה ימים לאחר מכן, נהרג בנו.

וכדי לדבר על המאבק הזה של גרוסמן ועל הספר, אני רוצה לפתוח בסיפור קטן: לפני שש שנים, באמצע אוגוסט, הייתי בשירותים, בקומה החמישית של האוניברסיטה הפתוחה ולפתע נכנסה לשם אשה שלא הכרתי בבכי קורע לב. חיבקתי אותה, ניסיתי להרגיע אותה, ביקשתי שתספר לי מה קרה והיא אמרה שקראה את ההספד של גרוסמן על בנו. גם אני קראתי את ההספד הזה באותו יום, וכך קרה שעמדנו שם שתינו, בשירותים של האוניברסיטה הפתוחה, שתי נשים שלא מכירות האחת את השנייה, מחובקות ובוכות.

הסיפור של כולנו 

אני מניחה שהכאב הזה שהיה משותף אולי לחברה שלמה נבע מכך שכולנו הרגשנו שבנו מדובר, לא רק בו. כי מה היה שם? איש אחד סירב לומר כן, איש אחד לעמוד חסר אונים מול כוחות חזקים ממנו ויצא להילחם, אולי בשם כולנו, בגזירת הגורל ההסטורי, לא האלוהי (הפלישה ללבנון) ונכשל, והגזירה ניחתה עליו. הסיפור הזה כל כך נגע משום שזהו הסיפור שלנו בארץ המלחמות האינסופיות, אבל הוא נגע גם משום שזהו הסיפור הנצחי של פרומתיאוס שמרד בגזירת הטיטנים ושילם על כך.

זהו גם הסיפור של האב בספר "נופל מחוץ לזמן". הפעם לא פרומתיאוס הוא המורד אלא אורפיאוס שניסה להעלות בכוח הנגינה שלו את אשתו, אורידיקה, מהשאול. זה סיפור על איש שאיבד את בנו והוא הולך למקום שנקרא "שם" כדי לפגוש אותו. ויחד אתו, כבהשתקפויות מראה, הולכת חברה שלמה – חברה של הורים שכולים, מחפשים את בניהם ומחפשים את השפה שבה אפשר לבטא את החיפוש הזה, לדבר עליו ועל הסבל ועל הגעגועים.

"הספר לא הפך את הגמגום לשירה, אלא בתוך הגמגום, בתוך חוסר אפשרות לבטא את הכאב – משם הוא הוציא את השירה" (צילום: דורון גרינוולד)

שירה מתוך השברים

העוצמה של הספר היא בכוחו למצוא בתוך השפה הזאת, הרצוצה, השבורה והמרוסקת, בתוך השתיקה והקינה והגמגום, דווקא שם למצוא שירה גדולה, ובאמצעות השירה הזאת להגיע אל החומה המפרידה בין החיים למתים: האב: "והוא עצמו / הוא מת / אני מבין כמעט / את פירושם של הצלילים: הילד / מת / אני מכיר בכך / שבמלים האלה יש / אמת./ הוא / מת./ אבל / מותו,/ מותו / לא / מת" הקנטאור: רק / לבי / נשבר / בי / מחמלי / לחשוב / שאני / שאפשר / שמצאתי / לזה / את / המילים."

בקטעים האלה השפה בלתי אפשרית, קטועה בין השורות, חוזרת על עצמה, מנסה לומר ואינה מצליחה, ודווקא בתוך חוסר האפשרות הזאת היא מצליחה לדבר על המוות ועל הכאב, ויותר מזה, במקהלה נפלאה של קולות ההורים השכולים, שלרגע הם קולות בודדים ולרגע הופכים קול אחד מאוחד, היא מצליחה להראות לנו מה זאת אהבה וקשר אנושי וחסד, דברים שדוד גרוסמן דיבר עליהם באותו הספד.

הספר לא הפך את הגמגום לשירה, אלא בתוך הגמגום, בתוך חוסר אפשרות לבטא את הכאב – משם הוא הוציא את השירה. אורפיאוס הצליח לבקוע את האדמה ולרדת לשאול בכוח הנגינה שלו, פרומתיאוס גנב ניצוץ מגלגליה של מרכבת השמש וירד לארץ כדי להחזיר את האש לבני האדם, שניהם נכשלו, אבל מה שנותר לנו מהכשלונות האלה הוא שירה נפלאה והרוח האנושית המתגלה בה וזה מה שנותר גם מהספר "נופל מחוץ לזמן".

הדברים נאמרו במסגרת "פסטיבל דרום" שהופק על ידי המחלקה לתרבות, יצירה והפקה במכללת ספיר

 

*צילום תמונה ראשית : רותם אלבז


שתפו
קישורים לתגיות וקטגוריות