בראשית היו האגדות. אגדות הן דלת שמובילה לעולם קסום, כרי דשא של אושר בהם הגיבור והגיבורה תמיד יפים, מוצלחים ומתגברים על כל מכשול שהחיים מציבים מולם. לכאורה. לפני שעולם הילדות השתלט על עולם האגדות והרס אותו, אגדות שימשו דרך להעביר סיפורי עם של תרבויות שבבסיסן היו דומות.
את האחים גרים כולנו מכירים ("החלילן מהמלין", "החתול במגפיים", "סינדרלה", "כיפה אדומה" ושאר סיפורים חביבים שכולנו זוכרים מהילדות). במקור, האחים גרים כתבו למעלה מ-200 אגדות, רובן לא מוסריות בעליל: מערכת מעוותת של שכר ועונש (צדיקים סובלים בעוד רשעים זוכים), שריפת בני אדם, קניבליזם, הרג להנאה וצורות רצח ועינוי אכזריים למיניהם.
מי יודע שבמקור בסיפור סינדרלה אחת האחיות חתכה לעצמה את הבוהן והשנייה את העקב כדי שהרגל תיכנס לנעל? או שבכיפה אדומה גם כיפה אדומה וגם הסבתא נטרפות על ידי הזאב ואף אחד לא מציל אותן כדי להעביר את המסר כי אסור לדבר עם זרים? לא "דיסני". סיפורים אלו עברו עריכה אינטנסיבית על מנת להתאימם לילדים, מאחר והבינו את הפוטנציאל הכלכלי הבלתי נדלה שלהם.
בעושר ובעושר
האגדה הראשונה שנראתה על המסך הייתה "שלגיה ושבעת הגמדים", הסרט המצויר הראשון באורך מלא שהופק על ידי "דיסני" ב-1937. מאז, תאגיד "דיסני" הורס אגדות עם נפלאות ואלימות והופך אותם לסיפור מתקתק, שלו מטרה אחת – השגת האושר. וכשאני אומרת אושר אני מתכוונת כמובן לוולט דיסני, עובדיו והאושר שלהם מכיסים תפוחים בכסף. במשך שנים רבות הפיצו "דיסני" את סרטיהם כאשר הלקח דומה בכולם, ההצלחה הנשית תלויה ביופי.
לקראת שנות ה-2000 הסוף הטוב והמתקתק כבר הפסיק להספיק. החמדנות הובילה את "דיסני" למעבר חד בקהל היעד, לא עוד "סרטי ילדים" כי אם "סרטים לכל המשפחה". למעשה זה אותו הדבר, אך הפעם יש גם הומור דק, לעיתים אף מוצלח, שפונה גם למבוגרים. זאת על מנת לגרור את המשפחה כולה לקולנוע וכמובן לשלם על יותר כרטיסים. זה התחיל מסרטי אנימציה והתפשט לסרטים "אמיתיים" כמו "לזכור את הטיטאנים" שביים בועז יכין בשנת 2000, "יומני הנסיכה" שביים גארי מארשל בשנת 2001 ועוד.
ואז הגיע ג'וני דפ
"דיסני" הבינו את הפוטנציאל האדיר והלא ממומש של בני הנוער, בדגש על בנות הנוער והפכו את "סירת הפיראטים", אחד המתקנים המשעממים ביותר בלונה פארק לסרט: "שודדי הקריביים". זאת הייתה אהבה ממבט ראשון. תכנים "בוגרים", קללות עתיקות, פיראטים, וקפטן ג'ק ספארו בכיכובו של האחד והיחיד, ג'וני דפ. איפה אפשר לטעות? אז אפשר ובגדול – יעיד זאת כל מי שסבל בזמן "שודדי הקריביים 4-2" (אין חשש, 5 בדרך). "דיסני" ראו כי טוב והמשיכו עם צונאמי סרטי תיכון קלילים יתר על המידה כמו "וידוייה של נערה מתבגרת", "החיפושית בהילוך גבוה", "תיכון בהיי", "מכושפת" ושלל הסדרות המחרידות "קאמפ רוק", "האנה מונטנה" ו"היי סקול מיוזיקל", שכל אחד מהם מבטל את האינטליגנציה של קהל הילדים והנוער בדרכו המיוחדת.
כך השנים עוברות והאיכות יורדת (מ-2005 בציר הזמן). האגדות שכולנו מכירים שונו מקצה לקצה – כך למשל נולד הסרט "אליס בארץ הפלאות" של טים ברטון מ-2010 שהפך מאגדה חביבה יחסית על ילדה בלונדינית וסמי הזיה ידידותיים לסרט עלילתי סבוך כאשר אליס חוזרת בתור נערה לעולם המופלא ומגלה מלחמה בין הטוב לרע, בתפקידים בלתי נסבלים ולא קשורים לעלילה, כמו דמותה של המלכה האדומה. הסרט הוא עוד אחד בשורת נפילות של טים ברטון שמשום מה הוא הצליח (אני מהמרת על ג'וני דפ) בקופות ונמצא עד היום ברשימת עשרים הסרטים הרווחיים ביותר בכל הזמנים. עולם, אתה מטומטם.
פירורי לחם על כביש 6
חברות נוספות ראו כי טוב והחליטו לפרוס לעצמם נתח מהעוגה הרדודה. את "ירח אדום" ביימה קאתרין הארדוויק בשנת 2011, בניסיון לרכוב על הצלחת "דמדומים" הראשון שביימה בשנת 2008. הסרט הציב במרכזו משולש רומנטי בין ולרי (כיפה אדומה) ושני בחורים מסוקסים אשר אחד מהם, או אולי שניהם, או אולי בעצם כולנו, איש זאב. יש חיבורי עלילה קלושים לאגדה הידועה, כולל דיאלוג מגוחך של השאלות המוכרות ("סבתא, למה עינייך כל כך גדולות" וכו') שבעיקר הפחיתו מאמינות העלילה, שגם ככה התחילה מנקודה נמוכה במיוחד. אמנם הסרט נכשל בקופות באופן נחרץ, אך זה לא גרם לשאר הבמאים לקפוץ מהרכבת.
את "קוטלי המכשפות" (ווירקולה, 2013) ביססו בעקיפין (מה זה עקיפין, זה כביש 6 כבר) על "עמי ותמי", או אם להתחבר לעולם- הנזל וגרטל. היתומים הנטושים התבגרו ויצאו לנקום במכשפות והפכו לקוטלי מכשפות מדופלמים. קו עלילה כה קלוש שהוא מזכיר את שביל פרורי הלחם ששני האחים במקור ניסו לעשות.
מכל הסרטים המצוינים ברשימה זו, "קוטלי המכשפות" הוא היחיד שזועק בכל דקה ודקה: "כי לא צריך לשלם זכויות יוצרים!" נסו את זה, זו תשובה מצוינת לכל שאלה: "אבל למה להנזל יש מבטא אמריקאי ולגרטל מבטא בריטי?" "ולמה אתם חושבים שהרבה דם זה מקדם עלילה הגיוני, מה אתם, טרנטינו?", "כולה מכשפה חביבה וקניבלית, מה הפכתן את כל המכשפות לכת השטן"?
הבנו, יש לכם בדיחה אחת טובה שהנזל חלה בסוכרת מכל הממתקים. וגרטל? אמנם מרענן לראות גיבורת סרט אקשן שעושה משהו חוץ מלהתעלף (,כף נגיע אלייך קריסטין סטיוארט), אבל מה הקטע שהיא עדיין חייבת שהצעיר המגניב והמסוקס יציל אותה בשעת צרה? ואם כבר מדברים – אתם צריכים לבחור, חברים: או תלבושות של ימי הביניים או מכונות ירייה. למי פונה הסרט הזה בכל מקרה?
קריסטן סטיוארט. הו קריסטן מלכת סרטי הפח – סוף סוף הגענו אלייך. אמנם היו ב-2012 שני סרטים שמשתינים על זכרה של אגדת שלגיה, אבל לפחות "מראה מראה" (סינג, 2012) עם ג'וליה רוברטס לא לקח את עצמו ברצינות והצליח ליצור קו עלילה חביב, קליל וצבעוני. ב"שלגיה והצייד" (סנדרס, 2012), אני מכבדת את תת – העלילה ששרליז ת'רון בתור המלכה הרעה מעוניינת לנקום בכל המין הגברי על היותו שטחי ומטופש, אבל באמת? פמיניסטית שמתפשטת באמבטיית חלב? "בואו נסתור את עצמנו" הגיע לגבהים חדשים של מופרך.
שלגיה היא "הנבחרת" שתנצח את הרוע? מה אנחנו, במטריקס? אמנם סטיוארט משחקת כמו סוללה אבל פה נגמר הדמיון. אין ספק שהסיבה היחידה שסטיוארט נבחרה לשחק פה היא "דמדומים" וניסיון למשוך את קהל הצופות גם לכאן. ובאיזה עולם אנחנו אמורים להאמין שמישהו או משהו חושב שאת יותר יפה מת'רון?
כל זה מאבד קצת מהמשמעות כשאת השחקנית היחידה שזכתה בפרס "פטל הזהב" על שני סרטים בשנה אחת ("שלגיה והצייד" ו"דמדומים 4", שהיה הסרט השני בתולדות "פטל הזהב" שהיה מועמד בכל הקטגוריות), אכן גאווה. אך לצערם של המפיקים עצם תקיעת פרצופה המשמים של סטיוארט על הפוסטר לא הוביל לבאזז שהם ציפו לו וחיש מהר נוצר רומן אסור בינה לבין הבמאי (הנשוי והמבוגר) רופרט סאנדרס. לסיכום, כל מה שיצא מהסרט הזה מבחיל. אני מצפה לזה מסטיוארט או אפילו מכריס המסוורת' (ה"צייד") שבטוח שלשחקן יש הבעת פנים אחת – זועפת. אבל לא ממך ת'רון – את תצטרכי לעבוד קשה בסרט הבא כדי להרוויח חזרה את הערכתי.
לסיכום, עד שמישהו (דיסני, אני פונה ללב שלכם) יצליח לארגן זכויות יוצרים על אגדות, אין שום דבר שימנע מתסריטאים חסרי מעוף, במאים עצלנים ומפיקים מדושנים לשעמם את כולנו למוות משל אכלנו תפוח מורעל. אולי די?