עם קצת עזרה מחברים

מאת:הילה סגיב
שתפו

"איני סולד מהספרות העברית העכשווית ואיני בז לה. ישנם כמה וכמה יוצרים מוכשרים ביותר שפועלים בקרבנו, אנשי ספרות אמיתיים. אבל הבעיה האמיתית היא שיותר מדי אנשים שאינם קשורים לספרות מוצאים את דרכם אליה, מסתננים פנימה ויוצרים מסך עשן סמיך ומחניק שמקשה עלינו לראות את אותם יוצרים אמיתיים", כך אומר העורך, המשורר, המתרגם והמו"ל, יהודה ויזן, מי שאחראי על כתב העת המרשים דחק שלאחרונה יצא הכרך השלישי שלו.

"דחק הוא מונח מתחום הפיזיולוגיה והפסיכולוגיה המציין תחושת מצוקה הנובעת מפגיעה במצב האיזון של האדם או החיה, כתוצאה מגירוי חיצוני מוחשי, פיזי או פסיכולוגי". זהו גם תיאור מדויק לתחושות שעולות מקריאה בכרך הנוכחי המכיל 620 עמודים מגוונים, הכוללים בין היתר שירת מקור, שירה מתורגמת, דרמה, יהדות, פרוזה קלאסית ומאמרי ביקורת. לטעמי, השיר נגרים של יונתן לוי הוא אחד הרגעים המרגשים בגליון, וכן הסיפור לראווה של בועז יזרעאלי, ובתחום הביקורת מעניין מאמרו של ויזן עצמו העושה פוסט מורטם לכתב העת מטעם.

דחק היא קודם כל הוצאת ספרים שהחלה את דרכה בראשית שנת 2010. כיום ההוצאה מציעה לקוראים ספרי שירה, עיון, מחזאות, תרגום וביקורת. "אלו ספרים שההוצאות הגדולות נמנעות מלהוציא. ספרים שקשה למכור. ספרים של אפס רווח ומקסימום הפסד", מספר ויזן. הוא עצמו כבר הוציא שלשה ספרי שירה: שירי יהודה ופכורים בהוצאת  עכשיו  ומבוא לאסתטיקה קלה בהוצאת פלונית. חוץ מזה, ויזן ערך מספר גיליונות של כתב העת כתם, גיליון מיוחד של כתב העת עכשיו ואת פסטיבל ת"א לשירה. בימים אלו הוא עורך ומתרגם אסופה נרחבת של מאמרים וקטעי ספרות, שעוסקת במחזה המלט.

דחק הוא פרויקט שאפתני לבחור צעיר, רק בן 28, אך ברור שעתיד הספרות חשוב לויזן ביותר. יש שלא יסכימו עם הדרך בה בחר, יש שימחו על משפט כמו "המערכת אינה מקבלת כתבי-יד" המופיע על אחד משערי הכרך ויש שיפקפקו בבחירות העורך. מהי הדחיפות לתרגם את החתולים של קופנהגן מאת ג'ימס ג'ויס? או את הערות לשחקנים הנכבדים של ניקולאי גוגול?

"בניגוד לאחרים, אני לא מאמין בכתבי-עת תמאטיים" (צילום: אפרת מישורי)

מסטאלין ועד יום

"יש לדייק בעובדות", אומר ויזן, "דחק מפרסם יותר ספרות עברית מכל כתב-עת אחר – ובהפרש ניכר. אין ספק שיש בדחק שפע של ספרות מתורגמת. שמרביתה, אגב, מופיע לראשונה בעברית. אנו עוסקים בהרחבת הקורפוס, מתרגמים דברים שחסרים בספרותינו (מאובדיוס ודנטה דרך מארלו ושפינוזה וסטאלין וכלה בגוגל, אליוט, פאונד, ג'ויס, בקט ובודלר). במיוחד קרוב לליבי מדור ההתוודעות. זוהי תרומה חשובה ביותר של כתב העת. להכניס לספרותינו יוצרים חשובים שטרם תורגמו לעברית (זוקופסקי, ת.א. יום, ווינדהם לואיס). מעטים יודעים זאת, אך בלי ת.א. יום אין הרהורים על שירת אלתרמן.

ובאשר לספרות העברית, אומר ויזן נחרצות: "הספרות העברית, כיום (ואולי מאז ומעולם, אולי זו דרכה של ספרות), מורכבת ברובה הגדול מעסקני ספרות ורודפי פרסום. מטרתו של דחק, בין היתר היא לייצר כתב-עת שיהיה בלתי-נגיש עבור חלק ניכר ממה וממי שמכונה כיום המיליה הספרותי; כתב-עת שיצליח לשמור על רמת-דיון שמחייבת קריאה ומחשבה (צמד מילים שדי בו כדי להטיל מורא על מרבית עסקנינו, סופרינו וקוראינו), ותוך כך לייצר שדה ספרותי ממשי, שבתחומו, הופך העיסוק בספרות לאפשרי".

ובאיזה שדה מדובר? לפי ויזן מדובר במרכז, אבל לא ברכז פוליטי-פנים-ספרותי כמו זה שהורגלנו אליו. אין  כאן ניסיון לקלוע לדעת הקהל או לתכתיבי האקדמיה המתחלפים, כי אם לצור מרכז שיתהווה מתוקף משקלו הטקסטואלי גרידא. מתוקף המסה הקריטית. "כך נבקש להשפיע טעם ולחנך להבנת ספרות טובה", הוא מחדד.

מוטב להצהיר במעשים

כתב העת דחק רואה אור פעמיים בשנה, הכרך הראשון של דחק יצא לאור ביוני 2011. את שני הכרכים הראשונים ניתן לקרוא בחינם באתר האינטרנט ואת הכרך השלישי ניתן לרכוש ברשתות הספרים, בחנויות הספרים העצמאיות וברשת. למרבה הצער וההפתעה, דחק אינו זוכה לפי שעה לתמיכה תקציבית ממסדית והוא ניזון בעיקר מתרומות של אנשים פרטיים וטובי לב.

הבקשות שהוגשו עד כה לגופיים ציבוריים – נדחו, וזה די משונה על רקע כתבי העת שכן זוכים לתקצוב, אפשר רק לקוות שהעוול הזה ישתנה ובמהרה. עוד דבר מפתיע בכתב העת הזה הוא העדרו של פתח דבר מאת העורך אל הקוראים כמקובל בכתבי-עת ספרותיים

"הספרות העברית, כיום, מורכבת ברובה הגדול מעסקני ספרות ורודפי פרסום"

 אם אין הצהרה רשמית אולי תבהיר מהי בעצם האג'נדה של "דחק"? במה הוא שונה למשל מכתב העת "עכשיו"?

"בכרך א' הופיע פתח דבר רחב ובו פירוט מטרותיו של כתב העת, וכן, מספר מילים על אופיו של כל אחד ממדוריו. איני סבור שיש לקשט כל כרך במניפסט. בכלל, מוטב להצהיר במעשים. דחק כמכלול הוא המניפסט הטוב מכולם.

"בניגוד לאחרים, אני לא מאמין בכתבי-עת תמאטיים. אהבה, כיבוש, בית, אלוהים, עקרות ופריון וכו'. זה תמיד נשמע לי כמו מטלות של סדנת כתבה. "היום חברים, נכתוב שירים על לסביות ממוצא פלשתינאי שסובלות תחת עול הכיבוש". לא כך ניגשים לספרות. התמה העיקרית מופיעה בשמו של כתב העת, והיא 'ספרות טובה'. 'דחק – לספרות טובה'".

"מלבד זאת, יש קווים תוכניים ברורים ויש המשכיות. את האג'נדה של כתב העת הגדרתי בשעתו במשפט 'הרדיקאליזם האמיתי הוא השמרנות"' דחק הוא כתב-עת משכילי. אני מאמין ביסודות. אדם צריך לדעת משהו בספרות לפני שהוא יושב לכתוב. ואני מאמין שיש להחזיר את העברית לשירה העברית. וכדי לעשות זאת, עלינו להבין שהשירה העברית לא מתחילה בביאליק ונשים כתבו הרבה לפני רחל".

"כמי שהייתה לו הזכות לערוך בעבר שני גיליונות של כתב העת עכשיו, אני סבור שהשוואה בין דחק לעכשיו רלוונטית בערך כמו ההשוואה בין כיסא וגזר. אין שום דמיון ממשי מלבד הזיקה המודרניסטית. עכשיו הוא כתב-עת שמייצג את דור המדינה והוא נאמן לתפישות של אותו הדור, זהו כתב-עת שצמח על ברכי האקזיסטנציאליזם והמרקסיזם, שמעמיד את ה"אני" במרכז הפואטיקה שלו, שעה שדחק הוא כתב עת אנטי-ליבראלי עם נטייה למומנט הקלאסי ולטוטליטאריות (בין היתר ניתן למצוא בדחק טקסטים של מוסוליני ורובספייר), שמבקש להשתחרר מן הפואטיקה הרזה של דור המדינה וממחשבת האני המערבית".

אבל למה מראש הפנייה המצומצמת? לא חבל לצמצם את קהל הקוראים למביני עניין בלבד או ל "שיח קודקודים"?

"הספרות לא צריכה להתחרות על ליבו של הקהל. על הקהל לבוא אל הספרות. כלומר, מי שרוצה, מי שמעניין אותו, שבאמת מעניין אותו – הוא כבר ימצא. אף אחד לא שיווק לי את מרגוט של דליה הרץ או את שירת הקליר או את זוקופסקי או את ידעיה הפניני. אלו דברים שאתה מגיע אליהם בעצמך תוך כדי חפירה ונבירה והתעמקות. הספרות לא צריכה להתחרות בשוק או להתאים את עצמה לעולם הרייטינג. מי שצריך להגיע לדחק יגיע בסופו של דבר לדחק. עובדה שגם את הגעת".

כתב העת הוא פרויקט שלך בלבד? למה בעצם לקחת הכל על עצמך?

"קהלת מוסר היה הפרויקט של מנדלסון, התקופה של פרישמן, המעורר של ברנר, מעברות של פיכמן, אורלוגין של שלונסקי, קשת של אהרון אמיר, עכשיו של גבריאל מוקד, סימן קריאה של מנחם פרי, מטעם של יצחק לאור, הו! של דורי מנור, מעין של רועי צ'יקי ארד וכו'.

"כדי שכתב-עת יתפקד יש צורך באינסטנציה עליונה, היינו בעורך שיתווה את הדרך, את הקו, ינצח על התזמורת ויוציא לפועל. עורך יכול, ואף מוכרח, להיעזר באנשים רבים, אני עצמי זוכה לעזרה מאנשים נפלאים (כל אחד מסייע לפי יכולתו ותחום התמחותו), רונן סוניס, אמנון נבות, עמינדב דיקמן, צור ארליך, מיכל סגל, בועז יזרעאלי, ערן הדס, שולמית אליצור, אהרן שבתאי, אריאל קריל, הרולד שימל, אפרת מישורי, שמעון זנדבנק, עודד וולקשטיין, משה רון, אביבה ברק, רועי חן, ליאורה בינג היידקר, דבורה ברגמן שירלי פינצי-לב ועוד רבים מן המשתתפים, שמסייעים לי להעמיד כתב עת שכזה.

"כותבים טקסטים, מחברים מסות, מתרגמים יצירות שונות (לא פעם לפי בקשתי) וכותבים מבואות. כל אחד מן המשתתפים עוזר בדרכו. עצם השתתפותם היא העזרה הגדולה ביותר שאוכל לבקש. חשוב לציין, כתב העת דחק אינו מקבל כתבי יד, המשתתפים בכתב העת הם אנשים שזוכים לפנייה אישית ועל פי רוב ספציפית – ואם הם נעתרים לאותה הפנייה, הרי זו העזרה הגדולה ביותר שיש ביכולתם להעניק לעורך".


שתפו
קישורים לתגיות וקטגוריות