יום חמישי בצהריים, פסטיבל מדרום באופקים. ספרייה עירונית מול חצר כורכר שוממה וצחיחה, המתמלאת בסטודנטים וסקרנים שבאו לחוות "אירוע" במונחים מקומיים. עמוס עוז ישיק היום את ספרו החדש "בין חברים", 27 במספר. הפאנל מיושב ומושכל, כיאה לאירוע שבו נוכח אחד מהסופרים המשמעותיים בספרות הישראלית. אירוע עם עוז הופך כמעט אוטומטית לממלכתי וככזה, שומר את החיוכים המנומסים על פני כולם. אף אחד לא מזעזע או מזדעזע. כמו צופה במוזיאון אל מול תמונה של רנואר.
התחושה המוזיאלית גברה ביום שלמחרת הפאנל. סיקור ההשקה המאוחרת יותר באותו יום בבית ביאליק בתל אביב, כלל אותם דברים מדויקים שנשא עוז באופקים. העובדה שעוז חוזר על אותן אנקדוטות במדויק, שברה במעט את המיתוס של איש רוח מגוון. כדי להימנע מחזרות, יובא חלקו הראשון של הפאנל, דוגמא חיה לדרך בה מתקבל ספר חדש של עמוס עוז על ידי הממסד התרבותי אקדמי.
אוניברסליות ומקומיות
עוז ביסס את מעמדו במשך יותר מארבעים שנים כאוראקל תרבותי-חברתי ישראלי. הוא סמן שמאלי בפוליטיקה הישראלית, הוא קווי המתאר של הצבר כמו שהציונות רצתה שיראה. קיבוצניק עם בלורית ותואר. בשנים האחרונות הוא מנסה לסגור, דרך ספריו, דלתות פתוחות בחייו. אם ב"בסיפור על אהבה וחושך" הוא הישיר מבט לעברו האישי, כאן עושה זאת עם המפעל הקיבוצי, על הטוב והרע שבו.
שמונה סיפורים קצרים ישנם בספר החדש, כולם מתרחשים בקיבוץ הדמיוני "יקהת". הדמויות חוזרות וצצות בין הסיפורים, יוצרות מארג שונה אך אחיד של התרחשויות. עוז חוזר אל הקיבוץ של שנות הקיום הראשונות והמיתולוגיות שלו, ומנסה להקפיא תמונת קיום אנושית שהיא לא פוזיטיב ולא נגטיב. תמונה שמנסה להראות דווקא שיטת התבוננות מתקדמת יותר ממה שנהוג בספרות הישראלית ובכתיבה על הקיבוץ – תלת מימד של עמדות.
עמרי הרצוג פותח את הפאנל בתיאור הסיפורים ככאלה ש"אין בהם חומרה או אשמה" כפי שנהוג לרוב בספרות. יש בהם דרמה שהיא אוניברסאלית ומקומית בו זמנית, והדמויות שבה מתנהלות בתוך בדידות וזרות. הדמויות של עוז נמצאות בתוך מרחב שלא מאפשר את הדיבור על הזרות והבדידות, מוסיף הרצוג. "הבדידות בקיבוץ היא גם כורח וגם מקור לבושה של החברים".
נורית גרץ מדברת על ואל עוז, שיושב לשמאלה, אך מביט בה ישירות תוך הבלעת חיוך קטנטן. גם היא מתעכבת על הבנת הדמויות ומתארת אותן ככאלה שחוות חיים אפורים אך מחפשות משהו אחר, חיים זוהרים יותר. פעמים רבות הן נשרפות באש של הדבר הזוהר הזה, שנמצא מחוץ לחיים הקיבוציים. החידוש של עוז, בספר הנוכחי, הוא הסתכלות על הקיבוץ כעל מעגל סגור. בחוץ תנים וערבים, וזו נקודת המבט הקלאסית, אבל הפעם עוז מתאר גם את צידו הפנימי של המעגל הקיבוצי. חלל שיש בו טוב, אבל גם גועל ורכילות.
אוטופיה של חיבור רגשי. בעברית
ההישג הספרותי האמיתי, טוענת גרץ, הוא ביצירה של מפגשים אנושיים שאינם זקוקים למילים כדי להתרחש. דווקא דרך שתיקה וחוסר יכולת לתקשר וורבלית, עובר בין הדמויות מסר אמיתי ועמוק יותר. כמו הבן, משה ישר, ואביו החולה שמדברים בשתי קומות שונות בסיפור "אבא", אבל מצליחים להתחבר רגשית. יש כאן בשורה חברתית מכיוון שהסיפור נבנה על חורבות הרעיון החברתי והאידיאולוגי שהיה הקיבוץ. יש כאן בשורה אחרת – אני ואתה שלא בהכרח יכולים לתקשר, יוצרים קשר רגשי עמוק וממשיכים איתו הלאה. אוטופיה חדשה.
בני ציפר מבקש להתמקד בפן אחר לגמרי ביצירה. אותו פחות מעניינת העלילה, אלא ההישג הצורני שיש ב"בין חברים". 'זהו מופת של סיפור קצר', מסביר ציפר. כמו שלעמים אחרים יש סופרים שהם מופת לסיפור קצר, כך עוז אצלנו. אלו הם סיפורים מינימליסטיים מבחינת שפה ומאוד מהודקים וסגורים על עצמם מבחינת עלילה. כבר לא כותבים סיפורת קצרה כזו. העולם קצת השתגע מבחינה ספרותית ובכלל, ולכן נדיר למצוא כתיבה כזו היום. אם תרגום של סופרים זרים לעברית לא פוגע משמעותית ביצירה, כשמתרגמים את עוז לאנגלית משהו בסיסי מאוד אובד בדרך. ולכן, לנו, הישראלים ודוברי עברית בכלל, יש פריווילגיה גדולה מאוד.
חצרמוות של כולנו
הרצוג מקריא קטע מהסיפור "ילד קטן", תיאור דרמטי על המתרחש בבית הילדים לאחר עזיבת שומרת הלילה. חבורת הילדים מתנפלת על יובל, הילד החלש והפגיע. יובל רוצה לצאת, לברוח לאבא ואמא, אבל פוחד לצאת מבית הילדים. הוא מדמיין שבחוץ שוכנת "חצרמוות", ארץ דמיונית שאביו סיפר לו עליה. אני חושב על השטח הגדול שמחוץ לספריה ועל אופקים, חצר של כמעט מוות. גם כאן יש תחושה שהגננת הגדולה הלכה הביתה והפקירה את הילד עליו היה צריך לגונן יותר מכל.
כך מתחדדת החשיבות של השקת ספרו של עוז בספרייה עירונית באופקים. קיבוצניקים מחוסרי אידיאולוגיה שקרסה, תל אביבים שנאבקים בקשיי הקיום הישראלי ותושבי אופקים, שמבקשים להקים את העיר מעפר ונשענים זה על זה. כולנו, במובן מסוים, קצת יובל המנוזל בסיפור של עוז. הפקירו אותנו לכוחות השוק והחיים האכזריים. אנחנו רוצים לברוח לבית החמים של אבא ואמא, מקום של צדק וסמכות. אם רק נצליח לצלוח את חצרמוות, אולי נזכה להגיע לשם. ואולי נולדנו להילחם.
בין חברים/ עמוס עוז. הוצאת כתר. 160 עמ'. 2012
