אירועי הקיץ האחרון הביאו איתם כמה התעוררויות חברתיות, אחת מהן שופכת אור דווקא על חדר המיטות. עיסוקה של "מבט גאה", תערוכה חדשה שמציגה בגלריית "גבו" בתל-אביב, הוא המיניות הגברית. מסתבר שהרצון לשוויון קיים בכלכלה, אך גם בסיפוק מיני. אוצר התערוכה יוחנן הרסון והאמן מקס מורון, מספרים מה עומד מאחורי התשוקה להעמיד תערוכה שכזו. בתוך גלריה אינטימית, בסמוך למוזיאון תל-אביב השמרני, מתחבאות להן עשרות יצירות שחושפות עולם של אהבה, מין ופרובוקטיביות שטרם הכרנו.
זכותה של נקודת הג'י לענג כל גבר באשר הוא. הומוסקסואליים הבינו זאת בעוד שאר הגברים עודם מאמינים בסיפור הישן. "אחת מההנחות המוטעות ביותר, אולי הגדולה מכולן היא שבפין מתחיל ומסתיים כל הסיפור" כותב יוחנן בשלט הפתיחה לתערוכה. כבר מהדקה הראשונה בגלריה התהפכה לי הבטן. וידיאו המקרין שני גברים מתנשקים ומתערסלים אחד בשני לצד תצלומים של איברי מין מזדקרים העלו בי ניצוצות תשוקה מעט מביכות ואפשרו לי לחקור את מה שאף פעם לא ראיתי בתאורה כה מחמיאה.
גבר שחור בחליפת ברבור לבנה, ערבסק המורכב מחלקי גוף של גברים צעירים ומבוגרים הם רק מעט מהיצירות הייחודיות כאן. אך לא נשכחת מהעין גם אגרסיביות ואפילו אלימות. אולי עצם היותי אישה גרם לי לפחד מאותו כלי מזוין. אולי העולם הזה עדיין אוונגרדי ונאלץ לזעזע אותנו על מנת שאאמין שיש צדק בדבריו. עולם בלתי מוכר, שאינו מתנצל על עיסוקיו, ושואף להמחיש כמה שיותר במפורש איך מגיעים לעונג מקסימאלי. ניגשתי לברר זאת עם הרסון.
מה היא אותה אלימות שעולה מהצפייה בתערוכה?
"אני לא בטוח שזה אלים, זו פעולה עם הרבה אמון. עוצמתי זה בטוח. הגבול בין אגרסיה לעוצמה הוא דק. רציתי להיות בוטה, אבל לא וולגרי. אולי אם היו משחררים אותנו מטאבואים, האגרסיביות הייתה יורדת". בכל היצירות, גיל הנעורים חוגג "מגיל עשרים וחמש אנחנו בדעיכה" אומר נתן אלקונוביץ, אחד מאמני התערוכה, "ומה לעשות שבמיוחד בגיל הזה אנחנו אובססיביים למין".
יוחנן, מאיזה מקום אתה מגיע לעסוק בנושא הזה?
"אני בא מבית דתי וברחתי משם. רציתי לשאול שאלות, לגלות את האמת. אין לי שום בעיה עם הדת, עליתי ארצה מקנדה כיהודי מאמין. אבל אני חושב שצריך לבוא סוג של שינוי, מודרניזציה. ליהדות אגב, תמיד הייתה הקִדמה, וזה צריך להוביל אותנו גם בנושאים אלו. המיניות הגברית צריכה לבוא ממקום שבו גברים רוצים להתעסק במיניותם, ואין מקום יותר פתוח ובלי דעות קדומות מאשר הקבוצה ההומוסקסואלית. זה בא מתוך רצון לשנות את תפישת הראייה שלנו. אם אתה יושב על ויברטור זה לא יהפוך אותך לגיי. ההבנה העצמית בנוגע לאיפה טוב לי צריכה להוביל אותנו. אם היינו כנים, הרבה מהצורה שבה אנחנו מגיעים להחלטות הייתה מקבלת תפנית".
בתור אחד שלמד והסתובב לא מעט בעולם, איך דווקא ישראל היא קרקע פורה לתערוכה שכזו?
"תל אביב זו אחת הבירות של ה'גיי לייף' בעולם. לא בטוח איך זה בפריפריה, אבל יש לנו פוטנציאל כעם חכם. אנחנו חיים כאן בצורה קיצונית ובלתי אפשרית וזה מקור נפלא ליצירתיות ולחקר האמת. אין לנו את הדקדנטיות וההיסטוריה של אירופה וזה נותן מרחב ליצור. יש באווירה פה משהו שאפשר לגדול ממנו, והתערוכה הזו באה ברוח הזמן, הקיץ הזה הביא התעוררות מהרבה בחינות. כששקטה המחאה הרגשתי שיש דברים לטפל בהם וכך נוצרה לה תערוכה".
מקס מורון הוא צלם שעבודותיו מתאפיינות בדימויים אנושיים מרשימים ומעוררי אמפתיה. בתערוכה, עבודותיו מתחלקות לשתי סדרות. אחת נקייה ומהוקצעת והשנייה חושפת כאב ותשוקה נחבאת.
מקס, איפה אתה בתוך זה?
"היה לי את האיזון. מה שמפתיע אותי הוא שאני לא עושה שום פעולה סדיסטית. אין שטפי דם, כי זה חוט דק, כל האנשים אמרו שזה מזכיר להם איך הם מגבילים את עצמם. אמא שלי, היה לה ממש קשה לדמיין את הילד שלה כיצור כזה. היא אמרה לי 'אני מדמיינת אותך נולד ופתאום זה הצד האפל שלך'. בתמונות שחור-לבן, יש משהו מאוד מאוזן ואסטטי, זו הייתה ממש מדיטציה, כמעט כל ערב במשך חודשיים מול המצלמה. למדתי ממש לכווץ את השרירים בצורה אחידה. המשחק שלי שם היה המקום בין אור לחושך, רציתי לקחת את הגוף שלי ולהראות שבזוית מסוימת אנחנו מאבדים את ההקשר".
'מבט גאה' מגרה את עומק המחשבה. האמנות המשתקפת דרך יצירותיהם של שמונת הגברים היא חתרנית, אמיצה ואיננה בורחת מהעיסוק המביך בשאיפה לעונג מיני. נראה כי מטרת האוצר היא להוציא את האמת ההדוניסטית של כל אחד מהארון. התערוכה משמשת אבן פינה לעיסוק פומבי במיניותו של הגבר ומצליחה לעורר ריגוש פיזי ונפשי במבקר – דבר שאינו מובן מאליו באמנות המודרנית. נראה כי הרצון למיניות פתוחה ומגוונת יותר, שואף לתת תשובה לדרך בה ניתן לפרוק את היצר העצום השוכן בגבר. ואולי אף עתידה להביא לחברה בריאה יותר ופחות אלימה.
נעילה: 30.12.11
"מבט גברי". גלריית גבו, שדרות שאול המלך 35, בית אמריקה, תל-אביב.
