מאז ש״נשים קטנות״, ספרה המפורסם ביותר לואיזה מיי אלקוט, יצא אי שם לפני 151 שנה הוא זכה לעיבודים רבים בקולנוע, בטלוויזיה ואפילו בתיאטרון. ב-22 בינואר עלה לאקרנים בישראל העיבוד החדש ביותר שכולל כמה מהשמות המבטיחים ביותר בהוליווד כיום, ביניהם סירשה רונאן (״ליידי בירד״) וטימותי שאלאמה (״קרא לי בשמך״), לצד הגברת הראשונה של הקולנוע, מריל סטריפ ולורה דרן המצוינת.
הסרט מגולל את סיפורן של ארבע אחיות למשפחת מארץ׳ בתקופת מלחמת האזרחים האמריקנית ואחריה. מג (אמה ווטסון), היא האחות הבכורה והראשונה להינשא ולהקים משפחה, ג׳ו (רונאן) הילדה המרדנית שחולמת להיות סופרת מפורסמת, בת׳ המחוננת המוזיקלית (אלייזה סקנלן) ואיימי (פלורנס פיו), הילדה המפונקת שחולמת לעסוק באמנות.
סיפור גדול. ״נשים קטנות״: YouTube
הסרט נע בין שני צירי זמן, האחד בהווה והשני חוזר שבע שנים אחורה, ועם התקדמות הסרט הם מתקרבים זה לזה. בעבר מוצגות האחיות כשהן גרות תחת קורת גג אחת, צוחקות, רבות ובעיקר אוהבות, בניגוד להווה בו כל אחות נמצאת במקום אחר, הן פיזית והן נפשית. צירי הזמן מובדלים באמצעות צבעוניות המסך: העבר מוצג בצבעים חמים ואילו ההווה בגוונים כחולים וקרים. אך למרות ההבדל הוויזואלי, המעבר בין הזמנים יצר לעיתים אי סדר שפגם בריכוז הצופים ובמהלך הרגשי שהסרט רצה להעביר.
על העיבוד הנפלא אחראית גרטה גרוויג שהביאה לנו את הסרט עטור השבחים, ״ליידי בירד״. על הבחירה ליצור עיבוד קולנועי לקלאסיקה האהובה (שסופרה לא מעט פעמים) סיפרה גרוויג כי על אף שנכתב לפני מעל מאה שנה, הסיפור נשאר מודרני גם בימינו. היא אכן צדקה ולמעט שינויים קטנים בסיפור לצורך התאמתו לתקופתנו, הצליחה גרוויג לשמור על מהות הספר ולהעביר סיפור משפחתי שכולנו יכולים להזדהות איתו.
הסרט מציג את מאבקה של ג׳ו על עצמאותה כאישה בחברה שמצפה ממנה להתחתן ולהביא ילדים כי ״איש לא מפלס דרך משלו, בטח שלא נשים״, דואגת להזכיר דודה מארץ׳ הטרחנית (סטריפ) בחמש דקות המסך שהיא מקבלת. ג׳ו מסרבת לעשות זאת גם לאחר שהיא מכירה את לורי (שאלאמה), בן השכן, שמתאהב בה עד מעל הראש, אך מגלה שהמחיר לעצמאות הוא הבדידות שמתלווה אליה. מלבד מחיר הבדידות, הסרט מציף קונפליקט נוסף בפני ג׳ו כשהוא שואל כיצד אישה יכולה לנהל חיים עצמאיים אם הדרך היחידה עבורה להתעשר היא על ידי נישואים? לאור התקופה בה הסיפור מתרחש סופו אינו מפתיע, אך גרוויג מצליחה בתחכום להפוך את ג׳ו לאחת מהנשים החזקות שנראו על המסך בשנים האחרונות.
לב ליבו של הסיפור הוא הקשר בין ארבע האחיות, ובפרט בין ג׳ו לאיימי שמנהלות את הקשר המורכב של האחות הקטנה שמרגישה בצלה של הגדולה. הקשר ביניהן מהווה אחד הגורמים המתווכים בין תקופת הסרט לימינו, שכן אנחנו ממשיכים להיתקל בקשרים דומים לו בטלוויזיה, בקולנוע ואם יש לכם אחים גדולים, אז אפילו בחיים האמיתיים. רונאן ופיו מצליחות להיכנס לנעליהן של ג׳ו ואיימי בצורה מדויקת ומרגשת שמצדיקה את מועמדותן לטקס האוסקר הקרוב בקטגוריות ״השחקנית הטובה ביותר״ ו״שחקנית המשנה הטובה ביותר״ בהתאמה. בנוסף לשתי המועמדויות האלו, הסרט הועמד בארבע קטגוריות נוספות, ביניהם ״הסרט הטוב ביותר״. למרות עבודתה המעולה, גרוויג נשארה מחוץ לקטגוריית ״הבמאי הטוב ביותר״, בה כל המועמדים השנה הם גברים.
מבחינה זו, מסעה של ג׳ו זהה כמעט לזה של גרוויג. שתיהן מנסות לפלס את דרכן ככותבות בעולם גברי. ג׳ו מנסה להוציא את ספרה לאור, אך נתקלת בקשיים מצידו של בעל ההוצאה שמסרב לפרסם ספר ש״מיועד לנשים בלבד״ ולמרות הבדלי התקופות, בחירתה של האקדמיה לא להעמיד אף במאית בטקס הפרסים הקרוב יכולה להעיד כי לא הרבה השתנה מאז.
״נשים קטנות״ הוא הרבה מעבר לסרט בנות על אף שהוא מציב אותן במרכזו, הוא מבטא ביקורת חברתית על מציאות רחוקה אך קרובה אלינו ומוכיח שסיפורה של מיי אלקוט נשאר רלוונטי גם במאה ה-21. באמצעות קאסט נשי חזק הסרט מצליח להחיות את דמויותיהן העל זמניות של האחיות מארץ׳ והוא ללא ספק עומד לקטוף לא מעט פרסים בעונת הטקסים הקרובה.
