באחד מהערבים המיוחדים שהעברתי בברלין, קפצתי מעל החומות האידיאולוגיות של ישראל ואיראן, ופתחתי פרלמנט גולים משהאדים-איראנים, עם שני גולים אחרים. ישבנו בקפה קוטי, "האלבי" המקומי, היכן שכל מהגרי המזרח-תיכון ומדינות אחרות יושבים, בשילוב עם המערב-גרמנים ומזרח-גרמנים. התקרה מצוירת בציורים ילדותיים והמוזיקה במקום מגוונת מאוד: ערבית, רוק ואפילו סלסה. המקום מלא עשן, הכורסאות אדומות, האווירה חברותית ביותר ומאפשרת שיחה גם ללא היכרות מוקדמת.
הצגתי את עצמי כפליט יהודי-איראני, אך לא בצורה הצינית שבה ישראל עושה שימוש בפליטות של היהודים-הערבים,תוך ביטול זכויותיהם הלגיטימיות של הפלסטינים הגולים. עד היום איני יכול ללכת ולהשתטח על קברי הורי סבי, הנמצאים במשהד. אינני רומנטיקן ואני יודע שסבי ברח ממשהד בגלל הפונדמנטליזם המוסלמי, אך יחד עם זאת, הציונים המשיכו עם מלחמותיהם במדינות ערב סביבם, ותוך כדי כבשו את פלסטין. לעת עתה, ביבי ממשיך ללכת לשיחות שלום רק כדי להוכיח לשותפיו הגזענים (בנט ולפיד), שאין לנו פרטנר לשיחות.
אני ושני הגולים פותחים בשיחה, ומזמינים אחד את השני לבירה. לאט לאט אני מגלה שאחד מהם, הוא בחור מתוסכל מגרמניה עם שיער ארוך, המתגורר אצל חברים, אחרי שלא עבר אינטגרציה בחברה הגרמנית. השני , מראש ויתר על חיי החברה שלו, והוא לומד גרמנית מהבוקר עד הערב ואף נרשם לאוניברסיטה. האחד בעל ביקורת מאוד גדולה על גרמניה והיחס שלה לפליטים, מהגרים ומבקשי המקלט. השני ביישן יותר, ומנסה כמה שיותר להידמות לאח האיראני שלו.
התחלתי לספר מדוע גליתי מארץ הקודש, אך מתברר שהסיפור שלהם הרבה יותר קשה משלי. אח של הבחור המתוסכל , נרצח על ידי השלטונות ושניהם לא יכולים לחזור לאיראן כי המשטר רודף אותם. הם כמוני, פעילים חברתיים. אבל אני לעומתם, עדיין לא מבוקש בישראל על הפעילות שלי, למרות שאני בטוח שאני רשום במאגרי המידע של המשטרה. אני גם בטוח שבקרוב מאוד יגיע היום בו המשטר בישראל לא ירדוף רק פעילים בינלאומיים או פלסטינים, אלא גם את הפעילים היהודים.
זהות יהודית על בסיס השפה?
הסיבה לחגיגה ב"קפה קוטי" היא הנסיעה של אחת מהחברות שלנו בחזרה לישראל. אחרי ארבעה חודשים ויותר, אני מרגיש שאני מבין יותר את "מבט הגולה". אני מביט בשני החברים האיראנים שלי, בהוריי, ובהורי חבריי וחברותיי שהגיעו לישראל. באיזה אפשרות אבחר: האם ללמוד גרמנית ולעבור מחיקה? האם לבקר את החברה המקומית שאליה אני מנסה להיכנס וגם את זאת שממנה הגעתי? האם לנסות לשמור בכול הכוח על השפה שלי?
בסרט "FORGET BAGDAD" הסופרים סמי מיכאל, שמעון בלס, סמיר נקאש ואחרים מדברים ערבית ומסבירים את היחס שלהם להגירה בישראל. סמי מיכאל מספר שעבר בקלות לכתוב בעברית ושמעון בלס לעומתו חש את הנקמה של המילים הערביות על שעבר לכתוב בעברית. רק סמיר נקאש לא הסכים לעבור לעברית והמשיך לכתוב בדיאלקט העיראקי של יהודי בגדאד. בערוב ימיו הוא אפילו גלה למנצ'סטר, שם הוא שימר את השפה המיוחדת וזכה לשבחים אפילו מהסופר המצרי הידוע נגיב מחפוז, זוכה פרס הנובל לספרות.
כמו סיפורם של מיכאל, בלס ונקאש, הדור השני המזרחי בישראל עבר את אותה מחיקה שאת רישומיה אנו מרגישים עד היום. השמות שעוברתו ,המסורות שנכחדו, יצרו פצע פתוח ומדמם עד היום. אך הדור השלישי המזרחי בישראל לא מסכים למחיקה הזאת והוא עסוק בלבנות את עצמו וזכרונו מחדש בשפה ובמוזיקה משלו. לא במקרה דיקלה, רביד כחלני, דודו טסה, נטע אלקיים ואחרים חזרו לשיר בשפות המוצא של הוריהם.
גרמניה לא טובה יותר
עומק ההבנה שלי את "מבט הגולה" מתרחב אחרי ביקור בבית ספר בקרויצברג שהפך למקום מקלט לגולים צפון אפריקאים. ראיתי שם המון תסכול, וכשדיברתי עם שני גולים מצפון אפריקה, הם סיפרו לי על בעיות רבות של שיכרות וסמים. הבעיה היא כמובן לא רק אצל הגולים ובאפשרויות שהם בוחרים (למרות שהימין אוהב להציג זאת כך), אלא במבנה החברתי: האם החברה המקומית רוצה לקלוט את המהגרים החדשים אליה?
בשיחה שלי עם זוג ישראלי שעבר לפני כמה שנים לגרמניה, הם מספרים שעל אף שהם שולטים בשפה הגרמנית, הם עדיין מוצאים את עצמם מקבלים יחס שונה אם הם עושים טעות קטנה. השפה הופכת למחסום חברתי. זאת אולי אחת הסיבות שהם מקיפים את עצמם בחברים שרובם מהגרים כמותם. מחסום נוסף הוא הבחינות שעוברים הילדים בבתי הספר שקובעות את עתידם.
רק לאחרונה הגרמנים שינו את מדיניות החינוך והורידו את הגיל המבחן, ובכך יצרו מציאות קשה יותר: ילדים תלויים מאוד בידע ובשפה של הוריהם, ולכן ככל שההורים יותר גרמנים, כך הידע והשפה של הילדים משתפרים בהתאם. מסתבר שלמרות שגרמניה במקום השני מבחינת קליטת מהגרים לתוכה, מבחינה סטטיסטית ויבשה עדיין יש הרבה קשיים, מחסומים וסלקציות בדרך.
רוצים שוויון
בחזרה לפרלמנט הגולים האיראני שפתחנו בקפה קוטי. אני מסתכל על החברים החדשים שלי ושואל את עצמי, כיצד האזרחים יוכלו להפיל את החומות שהפוליטיקאים בנו בהיעדר חזון, תעוזה ואהבה אנושית בסיסית? אין פה דיון תיאורטי, מדובר בנו, באזרחי המזרח התיכון שמדמם את עצמו למוות, ושהאזרחים חייבים להחזיר בו את השליטה.
אם נדע לשבת ביחד, להכיר ולדבר, אולי החומות יפלו. אולי לא נצטרך לגלות, להגר ולנוע רחוק מהאביב המזרח תיכוני אל תוך השלג המקפיא הגרמני. אבל אם כבר גלינו, כיצד נוכל להפיל את החומות בינינו לבין החברה המקומית? מדוע אנו זוכים ליחס אחר? האם אנו לא נחשבים בני אדם כמו הגרמנים או האירופאים? האם עלינו לעזוב את תרבות ארצות המוצא מהן גלינו? איך יוצרים חברה אנושית, שבה כל בני האדם שווים? האם חברה כזו אפשרית?
