תפוזים

הסיפור המלא יראה אור בקרוב בקובץ הסיפורים "תמונות קצרות: סיפורים בין מציאות לדמיון" המקבץ את יצירותיהם של משתתפי הקורס "ביוגרפיה – קריאה וכתיבה" בהנחיית פרופ' נורית גרץ-קינן

הוא עוצם את עיניו, מכווץ את פיו ואוחז בכיסאו בחוזקה. ״לכי ואל תפתחי את הפה״ הוא כמעט לוחש, ״אני מחכה לך בדיוק כאן.״

***

הילדים נשלחים לריסוס נגד הכינים והמחלות שאספו בדרך. אברהם הולך ראשון, כל הגוף שלו בוער אבל הוא לא מניד עפעף. הטעם המר ממלא את פיו ומחלחל פנימה עד שהוא מציף את כל גופו. לפני שמגיע תורה של נינה, הוא מחזיק אותה בשתי ידיו, מתכופף אליה מעט ומורה לה בשקט לא לפתוח את פיה. ״אני מחכה לך בדיוק כאן.״ הוא אומר. היא מתרחקת והוא נשאר לעמוד, מסתכל על גופה החשוף ולא מסיט ממנה את מבטו. הזיכרון הזה, של חיילים במדים מרססים את גופה הצנום, לא יוצא לו מהראש.

***

ביולי 1946 עלה עם אחותו על ה"הנרייטה סולד". הוא היה בן אחת עשרה והיא צעירה ממנו בשנתיים. ההורים נשארו על האי מאחור. הוא דאג לה כשהים סער, כשהמנוע התקלקל וכשנאלצו לעגון באי נטוש ולחפש מחסה במשך שבועות. הוא דאג שתאכל ושתישן, דאג לאהוב אותה ביוונית ולדבר איתה בעברית. הוא דאג להסתיר ממנה את גופתו של שבתאי, שנהרג במרד ההוא מול הבריטים בנמל, כשהגיעו לישראל בפעם הראשונה; דאג לשמור על תקוותה לאחר שרוססו וסולקו מיד עם הגעתם לארץ המובטחת, ועשה את אותו הדבר בשנה לאחר מכן במחנות המעבר בקפריסין.

כשהם עולים לאניית הגירוש שמובילה אותם לקפריסין, הכוויות של הריסוס עדיין בוערות. אחריהם עולים לאנייה אנשים מהסוכנות, מהארץ, שנותנים להם כריכים ותפוזים. התפוזים מעוררים תקווה. אברהם נותן לנינה את הכריך שלו. את התפוז הוא קולף בידיו הקטנות ואוכל בשקט לאט.

"זה משהו, משהו. תפוזים ששווה לחיות בשבילם."